קונפליקט ספורט ונשיות

פברואר 2021

צילום: מרב שמש

"לזרוק כמו בת"
על הקשר בין אולווויז , המחקר של איריס מריון יאנג , וההשפעה של תפיסות חברתיות על האופן שבו נשים עושות שימוש בגוף שלהן

     הפערים הגופניים בין בנים לבנות הם נושא נפוץ יחסית שעולה במפגשים שלי עם מאמנים. רבים ורבות חשים תסכול מכך שלמרות גילן הצעיר, מגיעות אליהן בנות שהיכולות התנועה והקואורדינציה שלהן נמוכות משמעותית ממה שהם רגילים ומכירים מעבודתם עם בנים באותו הגיל.  החוויה הזו מחזירה אותנו שוב לביטוי "לזרוק כמו בת", שעדיין נתפס באופן שלילי כדוגמא לחוסר יכולת. 

     התייחסות ביקורתית מוכרת למונח הזה מופיעה בסרטון המוכר של נייקי "לזרוק כמו בת", המעביר את המסר שהאופן שבו בנות רצות, נלחמות או זורקות כדור נובע לא בהכרח מהיכולות האמיתיות שלהן, אלא מהתפיסות החברתיות שהן מפנימות על עצמן. כאשר הילדות מבינות את זה, הן נעות כפי שהן רוצות לנוע ולא כפי שהן למדו שהן אמורות לנוע. את התאוריה שהיוותה את הבסיס לסרטון הזה ביססה חוקרת בשם איריס מריון יאנג , פילוסופית פוליטית ופרופסורית למדעי המדינה באוניברסיטת שיקגו.

     אחד ממאמריה המפורסמים של יאנג פורסם בשנת 1980 ונקרא "לזרוק כמו בת: פנומנולוגיה של התנהגות גוף, כושר תנועה ומרחביות נשית" (Throwing Like a Girl: A Phenomenology of Feminine Body Comportment Motility and Spatiality). במאמר זה מדברת יאנג על ההבניה החברתית שגורמת לנשים להגביל את תנועות הגוף שלהן, ולחשוב שהגוף שלהן שברירי וחלש. היא טענה שלתפישה הזו יש השלכות על הביטחון העצמי של נשים ועל היכולת שלהן להגיע למטרות שלהן בהמשך חייהן, ויצאה כנגדה.

     יאנג פותחת את המאמר בדבריו של חוקר בשם ארווין שטראוס שמתאר את ההבדלים יוצאי הדופן באופן שבו בנים ובנות בשימוש במרחב הגופני בעת זריקת כדור :

"ילדה בת חמש אינה משתמשת כלל במרחב הצדי. היא אינה מותחת את זרועותיה לצדדים. היא אינה מסובבת את הגו שלה. היא אינה מניעה את רגליה, שנשארות אחת ליד השנייה. כל מה שהיא עושה כדי להתגונן לתנועת הזריקה הוא להרים את הזרוע הימנית שלה קדימה, למצב אופקי, וכופפת את האמה שלה לאחור... הכדור משוחרר ללא כח, מהירות או מטרה מדוייקת, ילד באותו גיל מותח את הזרוע הימנית שלו הצידה ולאחור , מסובב את אמה, מסובב ומכופף את הגו, ומניע את כף הרגל הימנית לאחור. מהעמדה הזאת הוא יכול לתמוך בזריקה שלו בכל הכח של יכולתו התנועתית...הכדור נזרק מהיד עם תאוצה משמעותית, הוא נע לכיוון המטרה בעקומה שטוחה וארוכה" 

     שטראוס מביא את הנתונים מתוך מחקרים שמציגים את ההבדלים בעצמה ובשימוש במרחב שבנים ובנות עושים בעת פעילות גופנית. ההבדלים ההלו באים לידי ביטוי לא רק בזריקה אלא גם בריצה, טיפוס, מכות ועוד. מה שמשותף בכל המחקרים הוא האבחנה שבנות לא עושות שימוש בכל הגוף שלהן בתנועה שוטפת וישירה, הן מתרכזות בכל פעם רק בחלק אחד של הגוף. בנוסף התנועה שלהן נוטה לא להתרחב ולנסות להגיע לכיוון המטרה. ילדות נטו יותר להישאר במקום אחד ולא לנוע במרחב, הן היו פחות מכוונות למטרה. 

     בשל גילן הצעיר של הילדות (חמש) שטראוס אינו מוצא סיבה פיזית או אנטומית שתסביר אותם, אך מצד שני הוא טוען שלא יתכן שבגיל כה צעיר ההבדלים הללו הם נרכשים. לכן ההסבר היחיד שנותר בעיניו הוא שהסיבה להבדלים נעוצה ב"מהות הנשית הטבעית" של הילדות. יאנג מביעה ביקורת על הטענה הזו, שמתעלמת מהקונטקסט ההיסטורי, התרבותי והכלכלי של נשים בחברה פטריארכלית , אשר מעצב את הזהות שלהן כבר מינקות. לטענתה אלו לא ההבדלים הפיזיים עצמם שדורשים מחקר, אלא האופן שבו כל מגדר משליך את תחושת הקיום שלו או שלה בעולם באמצעות הגוף. 

הנתונים הפיזיים מראים שהגוף הנשי אינו עושה שימוש מלא ביכולותיו, לא בפוטנציאל המלא של גודלו וכוחו הפיסיים, ולא בכלל המיומנויות ויכולות התיאום שזמינים עבורו . עם זאת הסיבה לכך אינה הטבע או המהות הנשית, אלא תרבות גברית דכאנית ומגבילה אשר קובעת את יחסה של הילדה, נערה אישה אל גופה ואל עצמה. מגיל צעיר מלמדים ילדות שהן צריכות להיות שבריריות ועדינות. שהן צריכות לשמור על גופן. (יאנג 1980)

 

     הלימוד הזה נעשה דרך ביקורת ומגבלות שנפוצות הרבה יותר עבור ילדות (לסגור רגליים, לא להשתולל, לא להתלכלך, להיזהר ולשמור על עצמן לא ליפול או להתלכלך) .  אני זוכרת למשל כיצד צפיתי באמא נוזפת בילדה ששיחקה עם הבנים במסיבת יום הולדת, על כך שתפסיק להתגלץ במגלשה כדי לא ללכלך את השמלה שלה. בגילאי בית הספר שמעתי פעמים רבות נערות מביעות מורת רוח על כך שהמורה מבקשת עזרה רק מהבנים כאשר יש צורך להזיז שולחנות או כיסאות, למרות שהן יכולות לעשות זאת בדיוק באותה מידה. 

     יאנג טוענת שכתוצאה מהמסרים החברתיים שלהן חוות,  נשים חוות את גופן כמעמסה, כנטל שביר שיש להיזהר בו ולא כמקור כח ועצמה וכלי למימוש מטרותיהן. האופן שבו נשים לומדות להתייחס לגופן במרחב בא לידי ביטוי אפילו בתנועות הכי יומיומיות  -הליכה, ישיבה עמידה.  למשל אנחנו יכולים לראות כיצד ההליכה הגברית היא ארוכה ופתוחה יותר ביחס לגוף מאשר צורת ההליכה הנשית, והעמידה והישיבה של נשים הן סגורות מאשר גברים. 

גם האמירה הנפוצה של ילדות "אני לא יכולה" מגיעה מהמקום הזה. 

לעומת הבנים , בנות ונשים תופסות את עצמן כבלתי מסוגלות להתמודד עם מטלות פיזיות שדורשות כח וקואורדינציה. הן נוטות להפחית ביכולת שלהן, להחליט מראש שהמטרה היא מעבר ליכולתן, וכתוצאה מכך נמנעות ממחויבות גופנית מלאה. כלומר ילדות, נערות ונשים נוטות לדכא את משאבי הכח והתנועה שלהן עצמן , אם על ידי הימנעות מוחלטת ממשימות גופניות מאתגרות או על ידי הטלת מגבלות על התנועה שלהן: תנועות קטועות, מצומצמת, מרוסנות סגורות מהוססות וחסרות ביטחון. הנטייה הזו פוגעת ביכולת שלהן לממש את מלוא הפוטנציאל שלהן ולהגיע להישגים, ויוצרת תסכול שמגביר ומחזק את תחושת חוסר המסגלות. 


 

.

****איריס מריון יאנג (באנגלית: Iris Marion Young;‏ 2 בינואר 1949 - 1 באוגוסט 2006) הייתה פילוסופית פוליטית, שעסקה בעיקר במהות הצדק ובהבדלים חברתיים. יאנג הייתה פרופסורית למדעי המדינה באוניברסיטת שיקגו שם הייתה חלק מצוות המרכז ללימודי מגדר והתוכנית לזכויות האדם. המחקר שלה עסק בתאוריות פוליטיות עכשוויות, תאוריות פמיניסטיות חברתיות וניתוח של מדיניות ציבורית. היא האמינה בחשיבות של מעורבות פוליטית ועודדה את תלמידיה לקחת חלק ולנסות להשפיע על הקהילות שלהם.