אמור פז_אינסטרגרם.jpg

צילום: יהודית כהנא

Fit Woman

הפרדה מגדרית

צילום:לילך וייס

האם מסלול נפרד בנינג'ה באמת מקדם נשים?
על אמור פז, מיתוס השבריריות,והקשר בין תפיסות חברתיות לפערי יכולת בן נשים לגברים

אמור פז, האישה השנייה שלחצה על הבאזר ב"נינג'ה ישראל", בחרה שלא להשתתף העונה, בעקבות ההחלטה של ההפקה לייצר מקצה נשים נפרד ולא לאפשר להן להתחרות במקצה של הגברים.

"אני מאמינה שמעבר לתוכנית טלוויזיה הנינג'ה צריכה גם להיות תוכנית חינוכית עבור עשרות ומאות אלפי ילדות וילדים. ובכלל לכל הצופים בבית. בשבילנו, המתמודדים, הנינג'ה זה מסע ארוך מלא בעליות וירידות שחשוב להראות גם אותן...כי זו פשוט האמת. אני מאמינה בכל אחת מהבנות שיופיעו בפרקים הקרובים. הן באמת שוות צפייה והערכה ואין לי ספק שהן מסוגלות לעשות באזר גם במסלול הרגיל לצד הבנים. אבל מקצה מיוחד מותאם לנשים, לדעתי לא רק שהוא פוגע בכל מה שיפה בנינג'ה הוא גם פשוט מקטין את הבנות. הבאתם את הבנות החזקות בארץ. אם ככה אז למה לעשות בכלל הפרדה?

"אני מבינה למה ההפקה רצתה יום בנות נוסף שבו יוכלו להראות עוד מהעצמות של המתחרות המדהימות שיש, אבל בעיני

זה צריך להיות פרק נוסף (בדיוק כמו בנינג'ה ארה"ב ולא במקום)".

 

הפוסט של פז מעלה שאלות שנשאלות שוב ושוב לגבי הפרדה מגדרית בספורט בכלל ובפרט בתוכניות כמו נינג'ה ישראל שרוצות לספק הזדמנות שווה לכל אחד ואחת. האם ההחלטה לקיים מקצה נפרד (ויש שאומרים קל יותר) גורם לנשים להרגיש שיש להן יותר סיכוי להצליח וכך להביא יותר הישגים, או דווקא משדרת להן שהן יכולות להשיג פחות ממה שהן יכולות באמת, ומונעת מהן לממש את מלוא הפוטנציאל שלהן?

בסקר שנעשה בקרב מנהלי קבוצות בקולג'ים שנמצאו טענות שחזרו על עצמן בקרב הנשאלים: אין מספיק מועמדות ראויות לתפקיד, נשים בוחרות שלא לאמן, נשים פחות מעוניינות בקריירה ספורטיבית ופחות שואפות לתפקידי אימון בכירים, לנשים יש פחות ידע ונסיון. המשותף לכל הטענות הללו האי שכולן שמות את האחריות או האשמה על המאמנות עצמן , ואינן לוקחות בחשבון את החסמים המערכתיים והחברתיים והאישיים שנשים מתמודדות איתם בקריירת האימון שלהן. 


 

אמור פז_אינסטרגרם.jpg

בספרה של קולט דאולינג "מיתוס השבריריות" היא מצביעה על כך שדווקא יצירת קריטריונים נמוכים יותר לילדות ונשים העוסקות בספורט, יוצרת אצלן תפיסה מוטעית לרעה לגבי היכולות האמיתיות שלהן. דאולינג מדגימה כיצד ציפיות חברתיות שונות מבנים ובנות גורמות להן להאמין מראש שהן לא מסוגלות להגיע להישגים מסוימים, ולכן גם מונעת מהן להתאמץ ולהתמיד כדי להגיע לתוצאות טובות יותר. אחת הדוגמאות הנפוצות והמוקדמות ביותר בהן בנות מקבלות את המסר שהן צריכות לצפות מעצמן לפחות הוא במבחנים שנערכים במסגרת שיעורי החינוך הגופני בבתי הספר היסודי. באותם מבחנים בנות ובנים נבחנים לפי קריטריונים שונים למרות שאין כל הבדל ביכולות הפיזיות שלהם בשלב זה. כך, רובנו זוכרים כיצד לרוב מצופה מהבנות לרוץ למרחקים קצרים יותר, לבצע פחות שכיבות שמיכה, או כפיפות בטן, לרוץ לאט יותר.

הערכה עצמית, ביטחון עצמי ותפיסת מסוגלות הם הגורמים המרכזיים הצופים את ההישגים שלנו בספורט ובפעילות גופנית. הציפיות הנמוכות יותר מילדות ונשים יוצרות אצלן הערכה עצמית נמוכה יותר וכך נוצר מעגל קסמים - ככל שהם גבוהים יותר אצל ספורטאי או ספורטאית, כך הם יתאמצו יותר, יתמידו יותר ויגיעו להישגים גבוהים יותר, שבתורם יעלו את ההערכה העצמית שלהם. תאוריות של מוטיבציה קוגניטיבית מדגישות את חשיבותן הרבה של הציפיות שלנו מעצמנו ליכולת ההצלחה שלנו במשימות שהצבנו לעצמנו. אם למשל שחקנית כדורעף תצפה לביצוע טוב במשחק הקרוב, יש סיכוי גבוה יותר שתצליח, אם מתעמלת תצפה לאבד שיווי משקל וליפול מהקורה, קרוב לוודאי שתיפול. האופן שבו א.נשים משמעותיים בחיינו כמו הורים, מורות בבית הספר, או מאמנים/ות מתייחסים ליכולות שלנו הוא קריטי ליצירת מעגל שהוא חיובי ולא שלילי.

דאולינג מבססת את הטיעון שלה על מחקרים המראים שכבר מגיל ארבע (!) בנים תופסים את עצמם כחזקים יותר מבנות ובנות תופסות עצמן כחלשות יותר מבנים. באחד המחקרים שעקב אחר עשר קבוצות של ילדים מגיל הגן ועד כיתה ד', נמצא שב-9 מתוך 10 הקבוצות של הבנים הייתה תפיסות מסוגלות בספורט גבוהה מזו של הבנות. הבנות ציפו מעצמן לא להצליח בפעילות של ספורט ותחרויות. באופן דומה נמצא גם שיותר נשים מגברים מאמינות שאינן יכולות לפתח כישורים ספורטיביים או להתמיד בפעילות ספורט. דאולינג החליטה לבדוק האם קיימת סיבה אמיתית לבחון בנים ובנות לפי קריטריונים שונים, למרות שנמצא שבין גיל 10 ל-13 לא היו הבדלים משמעותי ביכולות הגופניות של בנים ובנות. היא נתנה לכיתה באילינוי לבצע מבחני כשר סטנדרטיים, כאלו שכל מורה לחינוך גופנית יודע/ת להעביר. מבחנים הכוללים, ריצה של ק"מ וחצי, כפיפות בטן, שכיבות שמיכה וגמישות. למען מטרת המחקר כל התוצאות נמדדו ביחס לקריטריונים של בנים, במטרה לבדוק איזה אחוז מהבנים והבנות יעמדו בקריטריונים. התוצאות הראו שעד גיל 12 כלל לא ניצפו הבדלים לטובת הבנים ובחלק מהמקרים אף נצפו הבדלים לטובת הבנות. בגיל 13 החלו להיווצר הבדלים בחלק מהמבחנים - בנים עקפו את הבנות בשכיבות שמיכה, בנות עקפו את הבנים בגמישות ובריצה לא היה הבדל. אך בשורה התחתונה, התוצאה המפתיעה הייתה שבתוצאות הכלליות הבנות עקפו את הבנים! כלומר יותר בנות הצליחו לעמוד בקריטריונים הגבוהים יותר שנקבעו מלכתחילה עבור הבנים מתוך תפיסה שהיכולות שלהם גבוהות יותר.

 

תוצאות הניסוי גרמו לדאולינג לשאול את עצמה מדוע אם כך קיימים סטנדרטים שונים במבחנים?וחשוב יותר מה ההבדלים הללו בסטנדרטים אומרים לבנות על היכולות שלהן?

 

המסקנה המרכזית שלה הייתה היא שיתכן שההבדלים בין הישגים של בנים ובנות, מושפעים באופן משמעותי מהציפיות החברתיות שהם גדלים לתוכן. כלומר בנות משתתפות, מתנהגות, ומצליחות בדיוק בהתאם למה שמצפים מהן. כשהן נכשלות בלהצליח לעבור את הציפיות הללו, הן מייחסות את הכישלון לעובדה שבאופן עקבי ואובייקטיבי בנות פחות טובות מבנים, ולא לכך שאולי הן צריכות להתאמץ יותר או לנסות שוב. אפילו אחרי ההתבגרות, בשלב בו נוצרים הבדלים פיזיולוגיים ממשיים, יתכן שההבדלים בין ההישגים של בנים ובנות מושפעים באופן משמעותי בציפיות חברתיות, והפערים אינם כה גדולים כפי שאנחנו מניחים.

 

כיצד כל זה קושר להחלטה לייצר מסלול נפרד לנשים בנינג'ה, ולהשפעה שלו על ילדות ונשים שצופות בתוכנית?

 

ספורטאי או ספורטאית שנוטים לייחס כישלון לחוסר יכולת נוטים להיות בעלי הישגים נמוכים - מהסיבה שהם פשוט מוותרים מהר מדי. לעומתם, אלו שמייחסים את ההצלחה שלהם למאמץ ולא ליכולת הם בעלי סיכוי גבוה יותר להשיג את המטרות שלהם ולהגיע להישגים גבוהים. הבעיה עימה מתמודדות ילדות ונשים היא שברוב המקרים בנות גדלות עם המחשבה שמאמץ עבורן הוא חסר תועלת.

כשאמור פז וספורטאיות אחרות מתחרות באותו מסלול של הגברים, הן מאתגרות בדיוק את התפיסה הזו, ומשדרות מסר אחר. מסר שזה לגמרי אפשרי עבור כל אחת. ואם הן לא סיימו במקום הראשון? אם הן נפלו ונכשלו בדרך? זה לא בגלל שהן לא יכולות, אלא בגלל שהן עדיין לא הגיעו למטרה שהציבו לעצמן. ובדיוק בגלל זה הן יקומו וינסו שוב, הן יחזרו לאימונים וימשיכו להתאמן ולאתגר את עצמן עד שיצליחו. הן יראו לצופות ולצופים שהעובדה שלא הצלחת בפעם הראשונה לא אומרת שאת לא יכולה, אלא שעדיין לא הגעת למלוא הפוטנציאל שלך.וכששוללים מהן את האפשרות לנסות (שלא סותרת את האפשרות של לבחור במקצה נפרד), שוללים מהצופות והמתחרות העתידיות שנושאות אליהן עיניים, לפתח אצלן את האמונה שגם הן מסוגלות.

 

 

לקריאה נוספת על האופי שבו תפיסות חברתיות ועצמיות משפיעים על פערים בין גברים לנשים בספורט ניתן :

לקרוא בפוסט קודם שלנו בנושא

https://www.migrashmishela.org.il/%D7%94%D7%A4%D7%A8%D7%93%D7%AA-%D7%9B%D7%95%D7%97%D7%95%D7%AA

 

Dowling, C. (2001). The frailty myth: Redefining the physical potential of women and girls. Random House.}