בן ציון ולוטקר-השפעתו של מודל אימון כדורגל משולב גישור על פיתוח חוסן נפשי, ויסות עצמי ותפיסות מגדריות בקרב בנות בגיל החביון

שם: בן ציון ולוטקר

תפקיד: מנהל מרכז גישור ודיאלוג בקהילה, המחלקה לעבודה קהילתית בעיריית אשדוד.

שיוך אקדמי: תואר שני בעבודה סוציאלית קהילתית, בר אילן.

---

מחקרו של בן ציון ולוטקר בוחן מודל חדשני המשלב גישור בתוך אימוני ספורט קבוצתיים, מתוך פרקטיקה של עבודה סוציאלית קהילתית. באמצעות מודל “אימון משולב גישור”, נבדקת השפעת השפה הדיאלוגית על פיתוח חוסן נפשי, ויסות עצמי ותפיסות מגדריות בקרב ילדות בגיל החביון. עבודתו מציעה מבט על מגרש הספורט כמרחב חינוכי־חברתי, שבו ניתן לקדם שינוי, העצמה ושוויון.

מה אתה עושה היום? מה החיבור שלך לעולם הספורט ?

שמי בן ציון ולוטקר, עובד סוציאלי קהילתי ומגשר, בן לקהילת “בני ישראל” יוצאי הודו — קהילה יהודית עתיקה ששמרה על זהותה לאורך דורות. גדלתי בשכונה רב־תרבותית של עולים חדשים, שבה מגרש הספורט השכונתי היה מרחב מרכזי של מפגש, שייכות ולמידה חברתית. שם למדתי לראשונה על שיתוף פעולה, תחרות, קונפליקט ופתרונו. לצד משחקי הכדור נחשפתי גם למשחק הקריקט, שחיבר אותי למורשת התרבותית שלי. כבר אז בלטה עבורי העובדה שנוכחותן של בנות במרחבי הספורט הייתה שולית מאוד.

האהבה לספורט, ובפרט למשחקי כדור וכדורסל, ליוותה אותי לאורך כל חיי – מהמשחק השכונתי והעממי, דרך תחרויות קהילתיות, ועד השתתפות במסגרות תחרותיות כמו מכבי אשדוד וליגות בתי הספר בירושלים. גם כיום, כשאני נושק לגיל ,60 הספורט ממשיך להיות עבורי מקור לתשוקה, משמעות וחיבור אנושי והבנה שלספורט עוצמות אדירות לקידום מוביליות חברתית. חוויות הילדות הללו נטמעו עמוק בבחירתי המקצועית להיות עובד סוציאלי קהילתי ומגשר. בתפקידי אני פועל לקידום צדק חברתי, צמצום אי שוויון ולהעצמת קהילות, תוך שימוש בכלים של דיאלוג וגישור והכרה בספורט כדרך חיים המקדמת חוסן אישי וקהילתי, בריאות פיזית ונפשית, מוביליות וצמצום פערים מגדריים. עבורי, המגרש – כמו הקהילה – הוא מרחב שבו ניתן להפוך קונפליקט להזדמנות לצמיחה, להבנה ולחיבור בין אנשים.

כיצד הגעת לחקור את הנושא ?

בתחילת דרכי המקצועית עבדתי במשך למעלה מעשור כעובד סוציאלי עם משפחות המתמודדות עם עוני, הדרה חברתית ואלימות, ונחשפתי מקרוב לאופן שבו הבניות חברתיות ואפליה מגדרית מעצבות חוויות חיים והזדמנויות של נשים וילדות. כעובד סוציאלי ואדם הדוגל בשוויון לא הבנתי מדוע ישנה הפרדה מגדרית בחוגים ובקבוצות הספורט, והפריעה לי האופן שבו בנות מופנות ל“ענפי ספורט נשיים”, בעוד שבנים מעודדים לתחרותיות והישגיות.

מתוך החיבור בין הזהות האישית, הקהילתית והמקצועית שלי נולד העיסוק שלי בקשר שבין ספורט, גישור ושוויון מגדרי. כך הגעתי לעבוד בתוכנית “רק רשת” — גישור קהילתי דרך הספורט — המשלבת אימוני ספורט עם כלים גישוריים ושפה דיאלוגית. המחקר שלי צמח מתוך הרצון להרחיב ולשכלל את שפת הגישור והדיאלוג- ובפרט לחזק את הידע על השפעת סגנון אימון בספורט המבוסס על שפה גישורית ותקשורת מקרבת על מדדי חוסן, ויסות עצמי ותפיסות מגדריות. 

גיל החביון (10-12) נתפס כתקופה התפתחותית מרכזית ללמידה חברתית ולפיתוח ויסות עצמי, טרם הכניסה לגיל ההתבגרות. בהתאם לכך, המודל מבקש להקנות למשתתפות כלים הניתנים ליישום גם מחוץ למגרש—בבית, בבית הספר ובמערכות יחסים נוספות—ולחזק חוסן נפשי, תחושת מסוגלות ותפיסות מגדריות שוויוניות.

מהו נושא המחקר שלך, ומהי התוכנית עליה הוא מתבסס?

תוכנית “רק רשת – גישור דרך הספורט” פועלת באשדוד מאז 2017 ומשלבת בין אימוני כדורגל וכדורסל לבין כלים מעולם הגישור, התקשורת הדיאלוגית והעבודה הקהילתית. התוכנית פועלת בשיתוף עמותת "שער שוויון", "תכנית בועטות", מנהל החינוך בעיריית אשדוד ובתי הספר היסודיים, הרשות העירונית לספורט, משרד הרווחה והביטחון והביטחון החברתי מחוז ירושלים,

בתוכנית משתתפים בה ילדים וילדות בגיל החביון (10-12), רבים מהם מרקע של אתגרים פסיכו־סוציאליים.

גיל החביון נתפס כתקופה התפתחותית מרכזית ללמידה חברתית ולפיתוח ויסות עצמי, טרם הכניסה לגיל ההתבגרות. בהתאם לכך, המודל מבקש להקנות למשתתפות כלים הניתנים ליישום גם מחוץ למגרש—בבית, בבית הספר ובמערכות יחסים נוספות—ולחזק חוסן נפשי, תחושת מסוגלות ותפיסות מגדריות שוויוניות. 

התכנית מבוססת על מודל ייחודי של “אימון משולב גישור”, הרואה במגרש הספורט מרחב חינוכי־חברתי ולא רק זירה לפיתוח מיומנויות טכניות. המודל משלב בין אימון כדורגל לבין כלים מעולמות הגישור, התקשורת הדיאלוגית והעבודה הרגשית־קבוצתית, מתוך תפיסה שרגעי משחק וקונפליקט הם גם רגעי למידה משמעותיים.

במהלך האימונים מתקיימות התערבויות בזמן אמת — דווקא ברגעים של תסכול, לחץ, תחרות או עימות — במטרה לסייע לילדות לזהות רגשות וצרכים, לפתח ויסות עצמי, ולהמיר תגובות אימפולסיביות לשיח משתף ומקרב. לצד זאת מתקיימים גם מעגלי שיח ועיבוד קבוצתי, המאפשרים רפלקציה על חוויות המשחק, חיזוק תחושת השייכות ופיתוח תקשורת בין־אישית.

מתוך העבודה בתוכנית צמח גם המחקר שלי, הבוחן את השפעתו של מודל אימון כדורגל משולב גישור על חוסן נפשי, ויסות עצמי ותפיסות מגדריות בקרב בנות בכיתות ה׳–ו׳ במסגרת קבוצות כדורגל בית־ספריות. המחקר בודק כיצד שילוב של גישור ותקשורת דיאלוגית בתוך אימוני ספורט משפיע על יכולתן של הבנות להתמודד עם קונפליקטים, לווסת רגשות ולפתח תחושת מסוגלות שאינה מוגבלת על ידי סטריאוטיפים מגדריים.

ייחודו של המחקר הוא בחיבור בין עולמות שבדרך כלל נחקרים בנפרד — ספורט תחרותי, גישור ותקשורת מקרבת — ובבחינתם כמסגרת התערבות אינטגרטיבית בעלת פוטנציאל לייצר שינוי אישי, חברתי ומגדרי כבר בגיל צעיר.

על רקע המצב הביטחוני המתמשך, התכנית מותאמת גם למתן מענה למצבי חרדה וטראומה, תוך דגש על ויסות רגשי ופורקן מתחים. הפעילות הספורטיבית מאפשרת מעבר ממצבי דריכות וקיפאון למצבי תנועה ושליטה, ובכך תורמת לבניית חוסן נפשי אישי וקבוצתי.

המחקר בוחן מודל התערבות יישומי חדש, המכונה “גישור דרך הספורט”, המשלב מגשר מקצועי כחלק אינטגרלי מצוות האימון. מודל זה מבקש לבחון כיצד שילוב שיטתי של פרקטיקות גישור ותקשורת דיאלוגית בתוך אימוני ספורט משפיע על יכולתן של הבנות לנהל קונפליקטים, לווסת רגשות במצבי לחץ ולפתח תחושת מסוגלות עצמית שאינה מוגבלת על ידי סטריאוטיפים מגדריים.

מהן שיטות המחקר בהן השתמשת?

המחקר צמח מתוך פרקטיקה של עבודה סוציאלית קהילתית ונשען על היכרות קרובה ומתמשכת עם השדה והמשתתפות. הוא מבוסס על גישה משולבת, איכותנית וכמותית, ברוח מחקר פעולה המחבר בין התערבות חברתית לבין הפקת ידע מתוך הפרקטיקה עצמה.

לצורך המחקר נעשה שימוש בשאלונים למדידת חוסן נפשי, ויסות רגשי ותפיסות מגדריות, לצד ראיונות חצי־מובנים, שיחות עם הורים ומאמנים ותצפיות משתתפות במהלך אימונים וטורנירים. במקביל שולבו גם כלים של התערבות יישומית -שילוב פרקטיקות גישור במגרש, ובהן תקשורת מקרבת, מעגלי שיח ועיבוד קונפליקטים “תוך כדי דופק גבוה”. שילוב הנתונים שנאספו מחזק את מהימנות הממצאים ומחבר בין התחושות הסובייקטיביות של הבנות לשינויים ההתנהגותיים שנצפו בשטח.

הממצאים מצביעים על הפנמה של מיומנויות תקשורת מקרבת וגישור. רוב מוחלט מהבנות מדווחות כי במצבי קונפליקט בין חברות הן מנסות לגשר ולסייע בפתרון, עדות להעברת מיומנויות מהאימון למרחב החברתי. בנוסף, הן מתארות שיפור בסבלנות, בשיתוף פעולה וביכולת לקבל הפסדים – מרכיבים מרכזיים של ויסות עצמי. תחושת הערך האישית מתחזקת אף היא, כאשר מרבית הבנות חשות כי יש להן תרומה משמעותית להצלחת הקבוצה.

ממצאי המחקר

ניתוח הממצאים מבוסס על שאלון שהועבר בינואר 2026 ל-18 תלמידות בכיתות ה׳–ו׳ המשתתפות בתכנית.

הממצאים הראשוניים מצביעים על הפנמה של מיומנויות גישור ותקשורת מקרבת, לצד חיזוק תחושת המסוגלות, השייכות והחוסן הרגשי של המשתתפות. הניתוח מבוסס על שאלון שהועבר בינואר 2026 ל־18 תלמידות בכיתות ה׳–ו׳ המשתתפות בתכנית.

בתקופת המלחמה בלט במיוחד תפקידו של מגרש הכדורגל כמרחב רגשי בטוח ומווסת. רבות מהבנות תיארו את המשחק כדרך “להוציא אנרגיות”, “לשחרר לחץ” ו“להתעסק במשהו אחר”, כאשר אחת המשתתפות אף אמרה כי המשחק “משכיח ממני את הצרות”. לצד זאת, עלתה חשיבותה של התמיכה החברתית — הן מצד החברות לקבוצה והן מצד המשפחה — כמקור כוח מרכזי.

הממצאים מצביעים גם על הפנמה של מיומנויות גישור ותקשורת מקרבת: רוב הבנות דיווחו כי במצבי קונפליקט הן מנסות לגשר ולסייע בפתרון הבעיה, עדות להעברת הכלים מהמגרש אל המרחב החברתי הרחב. בנוסף, הן תיארו שיפור בסבלנות, בשיתוף פעולה, ביכולת להתמודד עם הפסדים ובתחושת הערך והתרומה שלהן לקבוצה.

בתחום המגדרי ניכרת הסכמה רחבה מאוד בקרב המשתתפות כי בנות משחקות כדורגל טוב כמו בנים — ממצא המעיד על תהליך של ערעור סטריאוטיפים מגדריים וחיזוק הביטחון העצמי.

לצד זאת, עלו גם אתגרים בדינמיקה הקבוצתית: חלק מהבנות תיארו תחושות של חוסר שוויון במעורבות במשחק, דומיננטיות של שחקניות מסוימות ולעיתים גם קושי סביב ביקורת וצעקות במהלך המשחק. ממצאים אלו מדגישים את המתח הקיים בין תחרותיות לבין אקלים קבוצתי תומך, ואת הצורך בהמשך עבודה על תקשורת, שייכות ושיתוף.

הנתונים הכמותיים והתצפיות מהשטח מצביעים על שיעורי השתתפות גבוהים, מוטיבציה משמעותית ומעורבות פעילה של השחקניות לאורך השנה, כולל בטורנירים מחוזיים. גם ההורים מהווים חלק משמעותי מהתהליך — מעבר להשתתפותם הכלכלית, הם לוקחים חלק בליווי הרגשי והקהילתי של הקבוצות, מסייעים בתהליכי המחקר והלמידה, משתתפים בטורנירים ולעיתים אף מעורבים באופן פעיל באימונים ובהכנה לתחרויות.

ניכרת הסכמה רחבה מאוד בקרב המשתתפות כי בנות משחקות כדורגל טוב כמו בנים. תפיסה זו משקפת תהליך של שבירת סטריאוטיפים מגדריים ומהווה בסיס לביטחון עצמי ולחוסן חברתי.

בתקופת המלחמה בלט במיוחד תפקידו של המשחק כמרחב לפריקת רגשות מגוונים – משמחה והתלהבות ועד תסכול וכעס – תוך הכלה וליווי מצד המאמן והמגשר

מה היו התובנות המרכזיות שלך מהמחקר?

המחקר מדגיש כי השילוב בין ספורט קבוצתי לבין פרקטיקות גישור ותקשורת דיאלוגית יוצר מרחב חינוכי ייחודי, שבו ניתן לעבוד על כישורים רגשיים וחברתיים באופן חי וחווייתי — לא דרך שיחה תיאורטית בלבד, אלא מתוך סיטואציות ממשיות של לחץ, תחרות, הצלחה וקונפליקט. דווקא האינטנסיביות הרגשית של המשחק הופכת את מגרש הספורט לזירה משמעותית ללמידה של ויסות עצמי, הקשבה, פתרון קונפליקטים ויכולת לפעול בתוך קבוצה.

אחת התובנות המרכזיות היא כי התהליך הקבוצתי חשוב לא פחות מההישג הספורטיבי עצמו. תחושת השייכות, קבלת התפקיד בתוך הקבוצה והיכולת להיות משמעותית עבור אחרות מחזקות אצל המשתתפות ביטחון עצמי, תחושת מסוגלות וזהות חיובית. בתוך כך, הקבוצה פועלת כמרחב של תמיכה הדדית ולמידה חברתית, שבו גם מתחים וקונפליקטים הופכים להזדמנות לצמיחה ולא רק לבעיה שיש לפתור.

בנוסף, המחקר מחדד את החשיבות של עבודה מודעת על האקלים הקבוצתי בתוך ספורט תחרותי. המתח בין הישגיות, דומיננטיות ותחרות לבין ערכים של שיתוף, הכלה ופרגון אינו “נעלם” בתכנית — אלא הופך בעצמו לחומר גלם לעבודה חינוכית. במובן זה, התכנית אינה מבקשת לבטל את התחרותיות, אלא לייצר מודל אחר של השתתפות ספורטיבית, שבו ניתן לשלב בין שאיפה להצלחה לבין יחסים מכבדים ורגישות לאחר.

בהיבט הרחב יותר, המחקר מצביע על כך שספורט יכול לשמש כלי משמעותי לקידום חוסן קהילתי ומגדרי, במיוחד בתקופות של אי־ודאות ומתח חברתי־ביטחוני. עבור הילדות, המגרש אינו רק מקום של פעילות גופנית, אלא גם מרחב של יציבות, שייכות וביטוי רגשי. במקביל, עצם הנוכחות של בנות בזירת הכדורגל תורמת להרחבת גבולות הלגיטימציה של ילדות ונערות במרחבים שנתפסו לאורך שנים כ“גבריים”, ומאפשרת להן לפתח תחושת בעלות וביטחון בתוך המרחב הספורטיבי.

יש לשלב באופן מובנה כלים של גישור ותקשורת דיאלוגית במסגרת חינוך גופני ותכניות ספורט. האימון אינו רק פעילות פיזית, אלא גם מרחב לפיתוח כישורים חברתיים ורגשיים, באמצעות שפה גישורית, מעגלי שיח והתערבות בזמן אמת בקונפליקטים.

אלו המלצות יישומיות את יכולה לתת לאנשי מקצוע רשויות מקומיות או גופים חינוכיים המפעילים תוכניות ספורט עבור ילדות בגיל החביון (10-12)?

בהתבסס על ממצאי התכנית, עולה כי לספורט יש פוטנציאל משמעותי לשמש לא רק כפעילות פנאי, אלא גם ככלי חינוכי, רגשי וקהילתי. לכן, אחת ההמלצות המרכזיות היא לשלב באופן מובנה כלים של גישור, תקשורת מקרבת ושיח דיאלוגי בתוך מסגרות ספורט וחינוך גופני. מגרש הספורט יכול לשמש מרחב משמעותי ללמידה חברתית־רגשית, במיוחד בגיל החביון.

בהתאם לכך, חשוב להרחיב את ההכשרה של מאמנים ומורות לחינוך גופני כך שתכלול גם כלים לניהול קונפליקטים, ויסות רגשי ובניית אקלים קבוצתי תומך. המאמן אינו רק דמות מקצועית, אלא גם דמות חינוכית בעלת השפעה משמעותית על תחושת השייכות, הביטחון והמסוגלות של הילדות.

בהיבט המגדרי, מומלץ להשקיע בהרחבת מסגרות ספורט לבנות ובהנגשת המרחב הספורטיבי עבורן, לצד עבודה על שינוי תפיסות סטריאוטיפיות בקרב תלמידים, הורים וצוותים חינוכיים. עצם קיומן של קבוצות כדורגל לבנות מייצר תחושת לגיטימציה ומשפיע על האופן שבו ילדות תופסות את עצמן ואת מקומן במרחב הספורטיבי.

עוד עולה החשיבות של חיזוק מעורבות ההורים והקהילה כחלק מהתהליך. שילוב הורים בפעילויות, בטורנירים ובשיח הקבוצתי מחזק את הקשר בין המשפחה למסגרת ותורם ליצירת רצף חינוכי וקהילתי.

ברמת המדיניות, המחקר מציע לראות בספורט חלק ממדיניות חברתית־חינוכית רחבה ולא רק מתחום הפנאי או ההישגיות. רשויות מקומיות ומערכות חינוך יכולות להשתמש במסגרות ספורט ככלי לחיזוק חוסן אישי וקהילתי, לצמצום פערים חברתיים ומגדריים ולקידום תחושת שייכות בקרב ילדות וילדים.

בהקשר זה, מומלץ לפתח מודלים עירוניים רב־תחומיים המשלבים בין מחלקות ספורט, חינוך, רווחה וקהילה, תוך יצירת שפה מקצועית משותפת בין אנשי חינוך, מאמנים, עובדים סוציאליים ומגשרים. בנוסף, יש חשיבות להקצאת משאבים ייעודיים לתכניות עבור ילדות, במיוחד בפריפריה ובאוכלוסיות המתמודדות עם מצבי סיכון והדרה.

המחקר גם מדגיש את החשיבות של מדיניות מבוססת נתונים. שילוב של הערכה שיטתית, מדדים כמותיים וכלים איכותניים יכול לאפשר לרשויות לא רק למדוד השתתפות והישגים, אלא גם לבחון תחושת שייכות, חוסן רגשי, אקלים קבוצתי ותפיסות מגדריות לאורך זמן.

לבסוף, ממצאי התכנית מצביעים על כך שספורט יכול לשמש תשתית משמעותית לבניית קהילה — במיוחד בתקופות של משבר וחוסר יציבות. לכן, השקעה בתכניות ספורט קהילתיות לילדות אינה רק השקעה בפעילות גופנית, אלא גם בחוסן חברתי, במניעת נשירה והתנהגויות סיכון, וביצירת מרחבים בטוחים ומשמעותיים עבור ילדות ומשפחותיהן.