הפרדה מגדרית
דצמבר 2020
צילום: שאטרסטוק
הפרדת כוחות
האם אנחנו מוכנים לקבל ספורטאית שמנצחת גברים?
בשנת 1992 באולימפיאדת ברצלונה, הייתה ג'אנג שאנג לאישה הראשונה שזוכה במדליית הזהב בתחרות מעורבת לגברים ונשים- תחרות ירי בסגנון skeet (ירי במטרות מעופפות באמצעות רובה ציד). היא הייתה גם האחרונה. לא משום שהפסידה באולימפיאדה הבאה, אלא משום שלאחר הניצחון שלה איגוד ה-skeet shooting הבין לאומי אסר על נשים להתחרות מול גברים. רק שמונה שנים לאחר מכן, באוליפיאדת סידני, אפשר הועד האולימפי לנשים לחזור ולהתחרות בענף, אך הפעם במקצה נפרד.
המקרה הזה מעלה את השאלה-האם ההפרדה והפערים בספורט בין נשים לגברים נובעים אך ורק מהבדלים גופניים, או שיש כאן גם אלמנט חברתי ומנטלי, או אינטרס לשמר את הפערים הללו?
בכתבה של ד"ר אילן תמיר, הוא מציג שני ניסויים מעניינים, המראים שלתפיסות של ספורטאיות ביחס ליכולתן של נשים בספורט, יש השפעה ישירה על יכולת הביצוע שלהן. כלומר כאשר ספורטאית מפנימה את התפיסה החברתית שאומרת שנשים פחות טובות בספורט מגברים, הביצועים שלה יורדים והיא אינה מגשימה את מלוא הפוטנציאל שלה (וכך מתחזקת התפיסה שהיא פחות טובה) . באחד הניסויים למשל, שחקניות כדורסל וטניס הראו ביצועים טובים יותר כאשר נאמר להן שמדובר במשימה שבדרך כלל גברים ונשים מראים בה ביצועים דומים (גם הגברים בניסוי הגיבו בצורה דומה).
חוקרת נוספת שהתייחסה לסוגיה הזו הייתה איריס יאנג. במאמרה "לזרוק כמו בת", יאנג מתייחסת לתיאור של חוקר בשם שטראוס שמראה שכבר בגיל 5, גיל בו לא אמורים להיות פערים פיזיים בין ילדים וילדות, קיים פער משמעותי באופן שילדים וילדות זורקים כדור או נעים במרחב. בניגוד לבנים, ילדות שזרקו כדור לא עשו שימוש במלא הפוטנציאל של הגוף שלהן - הן אינן מותחות את הזרועות לצדדים, אינן מסובבות את הגו, אינן מניעות את הרגליים. הן עושות שימוש בזרוע בלבד וגם אז אינה מותחות אותה עד הסוף ולכיוון מטרה מדויקת. בעוד ששטראוס ראה בפערים הללו הוכחה לכך שקיים הבדל מהותי בין גברים לנשים, יאנג טוענת שההבדל הוא תרבותי. כבר בגיל צעיר מאוד, ילדות מפנימות מסרים תרבותיים שמלמדים אותן לצמצמם את עצמן במרחב, להיות עדינות ולא להפגין כח, ושהן לא מסוגלות. מבוגרים מלמדים ילדות לא להיפגע, לא להתלכלך, וללכת לשבת ולנוע בצורה שמגבילה את התנועות שלהן. כתוצאה מכך ילדות חוות את הגוף שלהן כפגיע ולא מסוגל. הן אינן סומכות על הגוף שלהן, ומזלזלות ביכולת שלהן עצמן להצליח. כשהן באות לבצע פעולה הן עסוקות בלהפעיל את הגוף ולא בלהגיע למטרה, הן מגבילות את עצמן, ובסופו של דבר אינן מצליחות לממש את מלוא הפוטנציאל האמיתי שלהן.
מחקרים נוספים מצביעים על האפן בו השפעות ותפיסות תרבותיות משפיעות על הפערים בין נשים לגברים כבר מילדות.
מחקר של דאולינג (2000) הראה שגם כשילדות מפגינות יכולות זהות לאלו של בנים, הן תופסות את עצמן כפחות טובות n. במסגרת המחקר ילדים וילדות בני תשע הציגו ביצועים זהים בפעילות אנאירובית של דיווש באופניים. למרות זאת, הילדות האמינו שהביצועים שלהן היו פחות טובים מאלו של הבנים. דולינג האמין שהסיבה לכך היא העובדה שכבר בבית ספר היסודי מציבים לבנים סטנדרטים ודרישות גבוהות יותר מלבנות. זאת למרות שבגיל הזה ביצועי הבנות הם זהים ואפילו גבוהים מאלו של הבנים (Dowling{2000.
השפעה חברתית נוספת על הפערים הפיזיים בין בנים לבנות היא העובדה שחברתית בנים מאומנים ומעודדים יותר לעסוק בספורט כבר מגיל צעיר. באותו מחקר התבקשו בנים ובנות בכיתה ב' לזרוק כדור. הבנים זרקו כדור ב72% מהר יותר מאשר הבנות. לעומת זאת כשהתבקשו לזרוק ביד החלשה, מהירות הזריקה הייתה דומה. כלומר ההבדל נבע מאימון ולא מנתונים טבעיים, ובעיקר העיד על העובדה שבאופן טיפוסי בנות פחות מתורגלות במיומנות של זריקת כדור. גם בקרב האוכלוסייה הבוגרת נמצא שבקרב קבוצת נשים שבתחילה רק 24% מהן יכלו להרים 100 אונד, חל שיפור ניכר לאחר 14 שבועות של אימונים. לאחר אימון 78% מהן יכלו לבצע את המשימה. כלומר שוב, לאימון הייתה השפעה משמעותית על צמצום הפערים הפיזיים מול גברים.
ד"ר טלילה קוש זוהר (2017), טוענת שההפרדה המגדרית בבתי הספר וההסללה השונה בתכנים (בנות מתמקדות בהתעמלות קרקע ומשחקי כדור רכים, ובנים בכדורגל וכדורסל) מחזקת את המצב הזה, ופוגעת בהתפתחות התנועתית הגופנית המלאה של בנות ובנים. מצד אחד מוחמצת ההזדמנות לאפשר לבנות להשתמש בכוחן הגופני, להשתמש בכל המרחב הנתון להן, להתחרות, ומצד שני, לאפשר לבנים להתנסות בפעילויות מעודנות יותר, וללמוד לרסן את הכח הפיסי שלהם.
אז אולי אם מלכתחילה היחס והדרישות מבנות היו זהות לבנים, או שהן היו מתאמנות יחד עם בנים מגיל צעיר והיו לומדות לפעול בצורה דומה להם,
בנות היו לומדות להשתמש בגוף שלהן מבלי להגביל אותו? ושאולי הן בעצם מסוגלות להרבה יותר ממה שהן חושבות?
**בתמונות- ג'אנג שאנג זוכה בזהב באולימפיאדת ברצלונה, עם הזוכים במקום השני והשלישי.
לקריאה נוספת:
Young, I. M. (1980). Throwing like a girl: A phenomenology of feminine body comportment motility and spatiality. Human studies, 3(1), 137-156.
Roth, A., & Basow, S. A. (2004). Femininity, sports, and feminism: Developing a theory of physical liberation. Journal of Sport and Social Issues, 28(3), 245-265.
Dowling, C. (2001). The frailty myth: Redefining the physical potential of women and girls. Random House.
קוש זוהר, טלילה (2017) , (עדיין) זורקת כמו ילדה , מתוך פורצות גדרות: חינוך ומגדר בשדות שיח מגוונים, הוצאת גמא.
ד"ר אילן תמיר, נכנעות לסטיגמה: על המעמד של הנשים בספורט מול גברים. וואלה ספורט, נוב' 2013
BLAST FROM THE PAST, ZHANG Shan: The only female shooter to win gold in a mixed competition 5 JUL 2020