"לפני 26 שנה קפצתי לאימון הראשון, בבריכת הפועל הוד השרון בית ברל. החוויה וההרפתקה שעברתי, כילדה ערביה בת 10, שבקושי הבינה עברית הייתה מצד אחד מאתגרת ומעניינת, ומצד שני מפחידה מאוד.

זאת בנוסף לפחד הבלתי נשכח מצעקותיה של המאמנת תמר. זה גרם לי להיות בוכייה ועם דמעות בעיניים, וממלמלת בערבית " مش فاهمه شو لازم أسبح" ( לא מבינה מה לשחות).

 

הפתרון שלי היה לחקות את חבריי לקבוצה. 

פערים חברתיים ותרבותיים זה שם המשחק. כך תמיד סירבתי לצאת ראשונה, וכאשר המאמנת תמר הכריחה אותי לעשות כך, בכיתי עם דמעות שמילאו את חלל המשקפת.

בחלוף הזמן, אט אט. רמת האימונים עלתה. והשחייה הפכה חלק אינטגרלי בחיי ובחיי המשפחה, וכך הפכתי למסורה לאימונים, בצורה בלתי רגילה. כך נבלעתי והטמעתי בעולם המים והכלור.

כנערה מתבגרת זה מלא את נפשי וגרם להתרוממות רוחי. למרות הכל, תמיד חששתי מתחרויות מהזינוק ומהפסילות.

יש לציין, שהיה לי קושי רב להשתלב חברתית בקבוצה. עיקר הקשר שלי עם השחיינים היה במים ונמנעתי מיצירת קשרים חברתיים איתם. כך שלא הייתי שותפה לחוויה עם החברה "היהודית".

 

את עיקר ההאצה וההערצה קיבלתי מהורי השחיינים שבתוכם היו מאוד גאים בי והצטיירתי בעיניהם כשחיינית ערביה טובה עם שרירים אך מלאת פחד ואימה.

זוכרת שיום אחד הוזמנתי למסיבת פיג'מות בכפר סבא ולאחר דיונים רבים עם הורי, הסכימו להסיע אותי. בתוכי לא ידעתי מה זה מסיבת פיג'מות - מה עלי לעשות, ומה ללבוש. כל הזמן הייתי חרדתית, וכך נמנעה ממני האפשרות להיות אני מול חברי הקבוצה.

 

תמיד היה לי קונפליקט פנימי מה מותר ומה אסור. מה נכון מה לא. שהיו מביאים עוגת יום הולדת לאחר אימון, עמדתי בצד, מאחר וחונכתי כערביה לא לקחת כלום עד שנותנים לי. וכך צפיתי בעוגה הולכת ונגמרת ומולי רק הפירורים והחלקים הלא אכילים.

 

מאז הרבה דברים השתנו בי ובחיי, מסתכלת אחורה על החוויה המרתקת והייחודית שעברתי ולומדת ממנה המון על עצמי ואישיותי וגם איך להסתכל על האחר והשונה.

תמיד הייתי הערבייה השונה בבית הספר ובקבוצת השחייה. ובמקום ללכת לימי הולדת לטיולים עם הכיתה נסעתי למחנות אימונים ולתחרויות עובדה זו הקצינה את השוני ביחס לקבוצת הגיל.

 

היום אני גאה בהוריי ובעיקר בעצמי. וזוכרת לטובה את החוויות וההרפתקאות שעברתי, הן במקרים המשמחים והן במקרים המטלטלים והקשים.

היום אני מטפלת רגשית, שחיינית מסטרס ולפני שנתיים וחצי התחלתי פרויקט "לימוד שחייה לנשים ונערות בחברה הערבית". מה שאני היום ללא ספק הוא תוצר של השקעה ועבודה יום יומית קשה לאורך שנים. לגדל שחיין/שחיינית זו משימה לא קלה, אך זו מתנה וזכות גדולה. יש לי צער גדול שהמאמן ראה בי שחיינית שצריכה לשפר תוצאות ולהגדיל מסת שריר, ופחות הצליח לראות את המצוקה הרגשית. לכן, מציעה למאמנים בתור מטפלת רגשית ושחיינית, תסתכלו לשחייניות שלכם בעיניים, תעודדו, תתמכו, תבינו, תכילו, תדברו ותחבקו אותן. שימו לב לא לאבד עוד שחיינית עקב מצוקה רגשית. תנו להן מענה רגשי ונפשי כי בריאות הנפש תביא לתוצאות מניבות במים.

 

מניסיוני כנערה מתבגרת, מבקשת מכם בכנות לנסות ולהבין מה עובר לנערות בראש. משמעת זה דבר חשוב, אך מילה טובה יש לה השפעה וכוח כברים ולאורך זמן. דרכה מקבלים את האימון, אהבה והערצה למאמן/מאמנת. כולנו רוצים לתת הזדמנות ליותר שחייניות לשרוד ולצעוד לצמרת הפירמידה. לדעתי לא בושה לבקש עזרה חיצונית מאיש מקצוע, זה דבר שיכל להציל לי את הקריירה בסוף אליפות קיץ 2002."