גיוס ושימור

נובמבר 2020

צילום: מרב שמש

איפה כל הבנות?

?האם בנות באמת לא מתעניינות בספורט

לפני שנלמד מה הספורטאיות שלנו צריכות, צריך להתחיל מהתחלה. ובהתחלה האתגר המרכזי שלנו הוא קודם כל לגייס אותן לקבוצה/ענף שלנו ולהשאיר אותן שם. אבל בדיוק ברגע הזה, עוד לפני שהספקנו בכלל להתחיל, נראה שמתחילות הבעיות ועולות השאלות- איפה כל הבנות ולמה הן לא מגיעות? לכבוד תחילת עונת הספורט המחודשת נקדיש את החודש הקרוב כדי לדבר על החסמים שמקשים עלינו לגייס ולשמר את הילדות בספורט, ומה הכלים העומדים ברשותינו כדי להתמודד איתם.

כשהייתי בת 12 החלטתי שזהו זה! השנה אני חייבת להיות חלק מקבוצת כדורסל. הבעיה היחידה הייתה שביישוב שבו גדלתי לא הייתה קבוצה לבנות. ולא היה מקום לבנות בקבוצה של הבנים.

הפיתרון-פשוט. נפתח קבוצה לבנות! אז אני שמעולם לא פניתי למורים צעדתי עד למאמן הכדורסל של הבנים, שבמקרה היה גם המורה לספורט בבית הספר, הרמתי את מבטי ואמרתי לו- "אולי נפתח קבוצה לבנות?"

הוא לא אמר לי לא, אבל גם לא כן . 

"תביאי לי רשימה של 10 בנות שרוצות לשחק" הוא אמר "ואז נפתח קבוצה."

היום הזה היה תחילתה של סאגה ארוכת שנים (שנמשכת עד עצם היום הזה) שבה ענף הכדורסל פיתח בעיקר את כישורי השיווק וההתמדה שלי. שיחות שכנוע, עידוד ותחנונים. פניתי לכל אחת שהייתה מוכנה לתת לי רגע מזמנה. ואם היא גם ידעה לכדרר-זכיתי בלוטו. וכל שבוע עלו החששות–האם יהיו מספיק בנות לאימון ? האם יהיו מספיק בנות כדי שהקבוצה תמשיך? כמובן שבאותו הזמן לא היה נראה לי מוזר שכל מלאכת הגיוס והשימור נפלה על ילדה בת 12 וחברותיה המשוגעות לדבר.

10 שנים מאוחר יותר כבר החלטתי לעשות קורס מדריכים (ומדריכות?) ולהקים קבוצה בעצמי . "את מוזמנת לנסות", אמר לי מנהל בית הספר לכדורסל שפניתי אליו. "רק שתדעי שכבר ניסינו שנה אחת, אבל הן לא היו רציניות. הן באו בעיקר בשביל החברות. הכדורסל לא באמת עניין אותן..."

ארגון women sport and fitness foundation באנגליה ערך סקר וקבוצות מיקוד בקרב ילדות ונערות, ומצא ש74% מהנערות בנות ה-14 רצו להיות יותר פעילות גופנית, אך רק 12% מהן היו פעילות גופנית. 

סקר של women sport foundation בארה"ב מצא שעד גיל 9 בנים ובנות מתעניינים בספורט בצורה כמעט שווה, אך בגיל ההתבגרות אחוז הפרישה של הבנות הופך להיות גדול משמעותית מזה של הבנים. 

איך הנתונים האלה מסתדרים יחד? אם כל כך הרבה בנות רוצות לעסוק בפעילות גופנית, מדוע הן פורשות? מדוע כל כך קשה להבין ולשמר אותן? גם כשאנחנו נותנים להן את אותם התנאים שהענקנו לבנים?

מה שלא ידעתי אז, הוא שמאחורי הרבה "לא רוצה", "אין לי זמן", ו"אני לא יודעת" של כל ילדה, מסתתר עולם ומלואו. עולם של הורים, חברות, בית ספר, תקשורת וסביבה שלמה, שמסביר לה שספורט זה פשוט לא בשבילה. 

האם ההורים שלה מעודדים אותה לרוץ /לכדרר/לשחות/להתחרות? האם הם לוקחים אותה למשחקים או לשחק בשכונה? האם החברות שלה חושבות שזה מגניב שהיא משחקת כמו שהבנים חושבים שזה מגניב שהחברים שלהם משחקים? האם יצא לה בכלל לראות בנות אחרות עושות ספורט בשכונה או בטלוויזיה? האם יצא לה בכלל לראות ספורט? האם היא מאמינה שהיא יכולה להיות טובה בזה? או שכולם בעצם אמרו לה שבנות בכלל לא יכולות?

ואיך ילדה יכולה לדעת אם היא בכלל אוהבת ענף ספורט מסויים, אם היא מעולם לא התנסתה בו או צפתה בו? האם יצא לכם להצהיר על אהבתכם על מאכל מסויים, נפלא ככל שיהיה מבלי שטעמתם ממנו?

אז מה מאמנים ומאמנות יכולים לעשות מול כל זה? תופתעו, אבל לא מעט. מחקר של שריל קוקי, מצא שגורם ההשפעה הכי משמעותי על יצירה של עניין של ילדות בספורט, היה האמונה של המאמנים שלהן שבנות אוהבות ספורט, והגישה שלהם שעוצבה בהתאם. 

איך עושים את זה? איך מתגברים על כל המכשולים והחסמים האלה ומטפחים מועדון גדול של ילדות נערות ונשים בכל הגילאים והרמות? על זה בדיוק נדבר בחודש הקרוב.