​

לאורך השנים חוקרות ונשים אקטיביסטיות לקידום ספורט נשים, חקרו ופעלו מתוך גישות  פמיניסטיות שונות, החל מהגישה הליברלית הדוגלת בשוויון הזדמנויות במערכת הקיימת, דרך הגישה הרדיקלית המאמינה ביצירת אלטרנטיבה נפרדת לנשים, ועד הגישה המרקסיסטית השמה דגש על הבדלים מעמדיים. יחד עם זאת, המשותף לכולן הוא ההתייחסות לנשים כאל קבוצה הומוגנית, ללא התייחסות להבדלים של תרבות, דת, לאום, גזע ונטייה מינית. כתוצאה מכך יש נשים רבות מאותן קבוצות נותרו בשוליים של השיח הפמיניסטי בספורט, והבעיות הייחודיות להן כמעט שלא קיבלו חשיפה ומענה (הרגריבס, 2004).

​

בעוד נשים שהודרו מהשיח עקב הצטלבויות כמו דת, או לאום, היוו לרוב גם מיעוט בקרב אוכלוסיית הספורטאיות, מקרה ייחודי הוא דווקא של נשים מאוכלוסיית הלהט"ב. למרות הייצוג הגבוה של נשים לסביות בענפי ספורט רבים ומקומן המרכזי במאבק לקידום ספורט נשים לאורך השנים, המאבק על זהותן המינית נותר מודר ומושתק הן מתרבות הספורט המסורתית (לנסקי, 2003) והן מהשיח הפמיניסטי לקידום ספורט נשים (הרגריבס, 2004). חלק מהחוקרות טענו שאין סיבה להעניק התייחסות מיוחדת לאוכלוסייה זו משום שהספורט הוא אינה זירה ייחודית עבורן, ואילו אחרות טענו שהזהות המינית היא אינה משתנה ייחודי המשפיע על מצבן של נשים ספורטאיות (לנסקי, 2003). מנגד, לנסקי (2003) טוענת אי הנראות של נשים לסביות במחקר תורמת להנצחת הבעיות הייחודיות להן ולבעיות כלליות של נשים בספורט.

​

מיכל אנגל גורפינקל, דוקטורנטית במחלקה לממשל ופוליטיקה באוניברסיטת בן גוריון,   שחקרה בעבודת התזה שלה את נושא הזהות המינית של שחקניות כדורסל צעירות, טוענת שהתופעה הזו מאפיינת באופן כללי את השיח של התנועה הפמיניסטית במיוחד בתחילת דרכה, וקיימת במידה מסויימת עד היום. לאורך השנים הנטייה הייתה לא להכניס את המאבק על זכויותיהן של נשים לסביות (וקבוצות מיעוט אחרות) לשיח הכללי של המאבק הפמיניסטי (הן באקדמיה והן בפוליטיקה), מחשש שהשיח יפגע באהדה ובתמיכה הציבורית של התנועה.

​

 "דוגמא בולטת בזירת הספורט היא של הטניסאית בילי ג'ין קינג. כאשר הרומן של בילי ג'ין קינג עם הספרית שלה נחשף, היא יודעת שעומדים להוציא אותה מהארון בפומבי, ומעדיפה לתת הצהרה בעצמה לתקשורת. אך מאותו הרגע הופעלו עליה לחצים כבדים שלא לעשות זאת בשל החשש שחשיפה מסוג זה תפגע לא רק בה, אלא בכל הטניסאיות המשתתפות בסבב. קינג עצמה שהחליטה ללכת עם האמת שלה,  הפסידה בעקבות ההחלטה שלה לצאת מהארון את כל החסויות שלה (כמעט 2 מליון דולר) תוך 24 שעות. למרות שהיא עצמה שילמה מחיר אישי כבד על הבחירה שלה, התחושה הייתה שהמחיר שהיא בחרה לשלם הוא לא מחיר אישי בלבד, ושלבחירה  שלה לחשוף נושא שבאותם שנים היה טבו מוחלט, יש גם מחיר ציבורי ופוליטי שיפגע בטובת התנועה הפמיניסטית כולה והמאבק לשוויון הנשים בספורט. "

​

בספרה על ספורט, מגדר ומיניות, לנסקי מתארת כיצד פעמים רבות פעילות לסביות בספורט נאלצו להקריב או להצניע את הזהות שלהן ורצונן להאבק על זכויותיהן כספורטאיות לסביות . בקנדה של שנות ה80 למשל, עם הקמתו של ארגון ה- הCAAWS לקידום ספורט נשים, הייתה בתחילת הדרך דרישה מהפעילות הלסביות לשים את המאבקים הקשורים לקהילת הלהט"ב בצד, מחשש שהם יפגעו בנראות של הארגון וביכולת שלו לגייס תמיכה מהציבור הרחב. הובע חשש מ"השתלטות" של האג'נדה של נשים לסביות על הצביון של הארגון.  באמצע שנות ה-80 אמנם ניתנה הכרה בצורך לעסוק בנושאים של ההשלכות של הומופוביה על ספורטאיות לסביות, ספורט מגדר ומיניות, אבל במשך שנים הפעילות הלסביות בארגון היו צריכות להיאבק כדי לשמר את הנושאים הללו באג'נדה של הארגון.

כך נוצר מצב שמצד אחד לנשות ספורט לסביות היה ייצוג נרחב בוועדות של הארגון, אך הן כמעט ולא היו אקטיביות פוליטית בנושא של זכויותיהן של ספורטאיות ונשות ספורט לסביות בספורט.

הרבה נשים הטרוסקסואליות (וגם לסביות) התנגדו לעיסוק בנושאים הללו משום שראו זאת כעניין פרטי, ולא פוליטי. גורמים נוספים היו הסירוב להכיר באופן שבו הומופוביה בספורט פוגעת בכלל הנשים, לצד האשמה של ספורטאיות לסביות בבעיות שספורט הנשים סובל מהן.

 

 

לקריאה נוספת:

 

Lenskyj, H. (2003). Out on the field: Gender, sport and sexualities. Womens Press.

 

Lenskyj, Helen Jefferson. 2003. “Out in the Field: Gender, Sport and Sexualities.”

Hargreaves, J. (2004). Querying sport feminism: Personal or political?. In Sport and modern social theorists (pp. 187-205). Palgrave Macmillan, London.