הרבה מאמנים של ילדים צעירים שואלים את עצמם האם יהיה לנו קל יותר לגייס בנות לקבוצה קיימת של בנים, או דרך הקמה של קבוצה נפרדת? הרי בגיל הזה לא אמור להיות הבדל ביכולות הפיזיות. השאלה לגבי ההפרדה מתחדדת עוד יותר כשמדובר בענפי ספורט שאינם דורשים יכולת פיזית, כמו שחמט או ברידג'. הרי לכאורה לא אמור להיות הבדל, אז למה בכלל להפריד?

בעקבות הסדרה המצליחה של נטפליקס "המלכה גמביט" פורסם היום ב-Ynet ספורט ראיון עם מרסל אפרוימסקי, שחקנית השחמט הבכירה בישראל. מרסל עצמה סיפרה על כך שרוב הזמן היא מתחרה בתחרויות מעורבות מול גברים, מלבד בתחרויות רשמיות כמו נבחרת ישראל, שם יש הפרדה בין נשים לגברים. כשנשאלה מדוע יש הפרדה ופערים היא אמרה:

"אני חושבת שקודם כול זה מתחלק לשני דברים. כן יש פער בין גברים לנשים, הסיבות זה למחקרים, אבל כן יש פערים. אבל יש עניין של ביצה ותנרנגולת. כי מצד אחד כן יש את הפערים האלה, מצד שני כשיש תחרויות כמו אליפויות עולם או אפילו אליפויות הארץ והפער בפרסים הוא פי 5, זה משפיע על כך ששחמט נשים יהיה פחות מקצועני, בטח במדינות שהן פחות סובייטיות".

באופן טבעי הדברים שעלו בראיון עוררו דיון בתגובות שכלל שאלות וטענות נפוצו לגבי הפרדה בין נשים לגברים: אם הן היו מספיק טובות, הן היו יכולות להתחרות עם הגברים. אז, למה בכלל צריך הפרדה? האם יש סיבה שיהיה פער ביכולות? האם אין שום מניעה שישתתפו בתחרויות הגברים ויזכו באותם הפרסים? למה זה ברור שנשים לא מתעניינות בשחמט? ואיך כל זה רלוונטי לגיוס ילדות לקבוצות שלכם/ן?

אז מה באמת אומרים המחקרים?

דיברנו עם פרופסור רונית קרק מהחוג לפסיכולוגיה באוניברסיטת בר אילן שחקרה את השפעת ההפרדה המגדרית בתחום דומה-תחום המדעים בבתי הספר: "התפיסה שלי שהדברים האלה הם דברים מערכתיים. זה לא קשור רק לבנות . זה קשור לבנות , ליחס של הבנים כלפי הבנות, של המורים כלפי הבנים והבנות, של ההורים כלפי הבנים שלהם ובנות שלהם, למה העירייה נותנת, למשאבים, למנהלת התיכון". 

פרופ' קרק מדברת על שני חסמים מרכזיים שנוטים לגרום לנשירה של נערות בקבוצות מעורבות :

החסם ראשון הוא התפיסות ביחס לתחום שנתפס באופן סטריאוטיפי כגברי. "למשל בארה"ב כדורגל הוא משחק של בנות, אז גם אם הבת תהיה בקבוצת מיעוט [כלומר עם הבנים] זה יסתדר. בארץ זה נתפס כתחום גברי. אז גם אם תשימי בקבוצה חצי בנים חצי בנות , עדיין אם בת תפספס , אז יכול להיות שבגלל שאנחנו חושבים שכדורגל זה תחום גברי היא עדיין תרגיש יותר לחץ ועומס. אם תשימי בנים בתחום שנתפס מאוד נשי, אז יכול להיות שגם הם ירגישו את אותה אי נוחות שבנות מרגישות בתחום שכולנו כחברה החלטנו שהוא גברי. בכל תרבות זה משתנה. 

הנושא השני הוא הנושא המספרי. אחד הדברים שעלו במחקר הוא הנושא של מה קורה לבנות כשהן מיעוט בתוך קבוצה של בנים, בתוך תחום שנחווה כתחום לא נשי באופן סטריאוטיפי. אם בת הולכת ללמוד פיסיקה, שלמרביתנו יש תפיסה בראש שזה תחום גברי, היא לרוב גם תמצא את עצמה במיעוט. במצב הזה הרבה מאוד בנות דיברו על איזשהי חוויה שבעצם יש המון לחץ על אותן בנות. גם הלכו לתחום לא שגרתי, וגם אז יש הרגשה שכל טעות, כל תשובה טפשית ישר נתפסת כ"הנה בנות , הן לא מבינות הן לא יודעות. "

אוריה מאיר, מנכ"לית התאגדות הברידג' מתארת תופעה דומה בקבוצות המעורבות של הברידג': .

"עשינו בדיקה, וראינו שככל שעולים בדירוג אמן, פחות ופחות נשים מופיעות שם. בקבוצות הצעירים יש 50% בנות, אבל ככל שמתקדמים ועולים ברמה פתאם מתחילים לראות נשירה של הבנות. כלומר זה לא שכולם מגיעים לרמות הגבוהות ואז רואים פערים, אין הבדלים ביכולות האינטלקטואליות. פשוט מראש נשים ונערות מראות פחות עניין בלהגיע לרמות התחרותיות והן כמעט ולא נמצאות שם. אלו שכן מגיעות, כן יהיו בדרגות בכירות ויצליחו.

שאלנו את עצמנו למה זה קורה? וחשבנו שאולי זה קשור לעניין של אימון משותף עם בנים. יש איזשהי אווירה מסויימת שיכול להיות שמשפיעה עליהן לא להתאמץ כפי שיכלו לעשות, או לעשות את מה שהן באמת מסוגלות לעשות." 

אז למה לפעמים כן צריך בעצם הפרדה?

פרופסור קרק טוענת שבתחומים שיש סטיגמות או קבוצות מוחלשות, הדרך לשנות עוברת דווקא דרך שלב שבו נייצר תקופה מסויימת של הפרדה. תקופה זמנית, לא כמנגנון מתמיד ומתמשך. 

היא נותנת דוגמא לאופן שבו מורה במגמת רובוטיקה הצליחה לגייס 50 אחוז נערות למגמה שלה אחרי תקופה ארוכה שלא עלה בידה להביא אליה תלמידות: "בסוף היא החליטה שהיא פותחת קבוצה לבנות בלבד, שמה אותן במקום עם הנראות הכי גבוהה ועם מדריכים מאוד מאוד חזקים. והיא הצליחה לגייס קבוצה. והן עבדו קשה והגיעו לתחרויות הארציות. הן עשו דברים פחות מקובלים כמו לרקוד בתחרות, ובהתחלה גם קיבלו ציונים פחות טובים. אבל בסוף הן זכו במקום הראשון בתחרות רובוטיקה ארצית (מעורבת). שנה לאחר מכן זה המורה שאלה אותן אם הן רוצות להישאר לבד או להתאחד עם הבנים, ותוך שנה הן התאחדו עם הבנים וכך היא הגיעה ל-50 אחוז בנות בקבוצה מעורבת. 

בבית ספר אחרת ניתנה לבנות אפשרות ללמוד בקבוצה נפרדת במתמטיקה. העובדה שהייתה להן הזדמנות ללמוד עם חברות ולקבל יחס ואווירה שהתאימו לצרכים שלהן יצרה הבדל משמעותי ביכולת ההתמדה וההצלחה שלהן. למשל הרבה מהבנות היו נלחצות ובוכות במבחנים, אך בסוף מוציאות 100. אם נערה כזו הייתה יושבת בכיתה עם בנים והייתה בוכה כנראה שהיא הייתה עוזבת את המתמטיקה באותו היום. אבל בכיתה הזו המורה פשוט עשתה פינת טישו. היא יצרה עבורן נורמות משלהן איך לצחוק ולדבר על הדברים." 

אוריה מאיר מספרת כיצד החליטו לעשות ניסוי בנושא בהתאגדות הברידג'. ניסוי שהעלה משמעותי את כמות השחקניות בקבוצות שלהם: "היו לנו כמה קבוצות לצעירים, ושאלנו את עצמנו , איך זה שאנחנו לא מצליחים לשלב שם אפילו נערה אחת? החלטנו לעשו ניסוי ופתחנו פרוייקט שנקרא "ספורטאיות עילית ". לקחנו את הבנות שזיהינו שיש להן פוטנציאל להתקדם, ושילבנו אותן יחד בפרוייקט שעסק לא רק באימון מקצועי, אלא גם בהעצמה של הבנות-הקנייה של ביטחון עצמי, להגיד להן שזה בסדר להיות תחרותיות ואין סיבה שלא יצליחו . הבאנו להן סדנאות העצמה והעשרה בשיתוף עם אתנה, והדבר הזה עשה פלאים. מכלום, מאפס בנות פוטנציאליות פתאם נהיו 30 נערות שהתחילו להתאמן ולהשתלב בתחרויות. עשינו גם אליפות נערות שלא הייתה עד אז. הקמנו מערכת תומכת . שמנו בראש מישהי שהיא אלופת עולם ומהווה השראה. ובתוך שנתיים הייתה לנו נבחרת נערות שהשתתפה באליפות אירופה בפעם הראשונה אחרי 14 שנה, ולקחה מקום עשירי. זה בהחלט נותן אישוש לטענה שבנות אולי צריכות מסגרת משל עצמן וזה לא קשור ליכולות אינטלקטואליות. פשוט כשהן לומדות יחד ומתאמנות יחד ומקבלות חיזוקים אחת מהשנייה, כשהן בסביבה שלהן הן מרגישות בבית הן מרשות לעצמן להתפתח להתקדם, הן לא עוצרות את עצמן. "

לראיון עם מרסל אפרוימסקי ב-ynet

https://www.ynet.co.il/sport/article/rJP4sydKP

לקריאה נוספת- תקציר ממצאי המחקר של מכון סאלד וקרן טראמפ על הפוטנציאל של תלמידות להצטיין במתמטיקה ומדעים

https://trump.org.il/.../%D7%9E%D7%97%D7%A7%D7%A8-%D7%AA...