מאי 2022

תחרותיות

יעל עצמון

יעל עצמון כותבת על החוויה שלה כילדה ונערה בספורט תחרותי, למה היא לא תמיד נהנית לנצח, מה המשמעות של תחרותיות עבורה, ומה מניע אותה באמת להמשיך להתאמן ולשחק. 

זרקור_יעל עצמון פנים.jpeg

תסריטאית ושחקנית כדורעף ב-She Sports

תמיד קינאתי באח שלי הקטן, על הקבוצה של הכדורגל במושב.

הייתה לו האפשרות פשוט להיפגש עם הרבה חברים ולעשות משהו פיזי ביחד-פשוט לרוץ על הדשא. אני והחברות שלי היינו נפגשות 'לדבר', שזה שם יפה ללרכל,  לא היה ממש משהו אחר שהיינו עושות מרגע שעברנו את היסודי ולשחק בדברים כבר נהיה 'לא מגניב'.

החטיבה לא זכורה לי בתור אחת התקופות שהייתי מדרגת בטופ-פייב, היה קשה להבין איך אני אמורה להתנהג עכשיו כשאני כבר 'לא ילדה של יסודי', ולהתרגל לבית ספר חדש. אם יש מה שכן חייך אלי בחטיבה זה שהתחלתי לשחק כדורעף. את רוב החברות שלי הכרתי משם. לא לקחתי את המשחק יותר מידי ברצינות בהתחלה- נהנתי מהפיזיות של המשחק, מהניסיון להגיע לכל כדור, נהנתי ליפול, ונהנתי מהאימונים-בילוי עם חברות שהוא לא דיבורים. אבל עם הזמן הכדורעף תבע יותר ויותר, ופתאום הגיע הדבר שהכי פחות אהבתי- המשחקים.

"מגיל ברור שכולן רוצות לנצח, ברור שכולן מגיעות למשחק- זה משהו שעושות ביחד כקבוצה, וכיף לפני המשחקים ונעים, אבל על המגרש היו לי המון משחקים שכשהבנות מהקבוצה השניה היו עולות משהו בי היה נאטם ומאבד את זה. גם ביסודי הייתי ילדה ספורטיבית, שמגיעה לתחרויות וסובלת בהן. הייתי בג'ודו, הייתי מנצחת אפילו את הבנים, אבל כשאבא שלי היה לוקח אותי בשבת בבוקר לתחרויות הייתי פשוט עומדת על הזירה, מרגע שהקרב הוזנק לא זזתי. נתתי ליריבה להפיל אותי בלי להתאמץ בכלל. לא היה לי נעים להפיל אותה, לא היה לי נעים שיראו שאני מתאמצת לא ליפול ונופלת בסוף. 

זרקון_יעל עצמון כדורעף.jpeg

ברור שכולן רוצות לנצח, ברור שכולן מגיעות למשחק- זה משהו שעושות ביחד כקבוצה, וכיף לפני המשחקים ונעים, אבל על המגרש היו לי המון משחקים שכשהבנות מהקבוצה השניה היו עולות משהו בי היה נאטם ומאבד את זה. גם ביסודי הייתי ילדה ספורטיבית, שמגיעה לתחרויות וסובלת בהן. הייתי בג'ודו, הייתי מנצחת אפילו את הבנים, אבל כשאבא שלי היה לוקח אותי בשבת בבוקר לתחרויות הייתי פשוט עומדת על הזירה, מרגע שהקרב הוזנק לא זזתי. נתתי ליריבה להפיל אותי בלי להתאמץ בכלל. לא היה לי נעים להפיל אותה, לא היה לי נעים שיראו שאני מתאמצת לא ליפול ונופלת בסוף. זה לא ממש עבר לי- אני לא כל כך אוהבת לנצח. אבל בקבוצת כדורעף את חייבת, כי את חלק מקבוצה. וכולן, כולל אותי, שונאות להפסיד.

הייתי מאוד מרוכזת בלא להפסיד- הייתי קופאת במשחקים, מפספסת מכות פתיחה, מוסרת כדורים לצד השני, לא הייתי מצליחה להשתחרר ולהנות מהמשחק עצמו כמו באימונים. הייתי מבלה די הרבה על הספסל, החרדה להפסיד ניקרה לי בראש בכל פעם שמסרו אלי כדור ושהרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי, ולא ממש הצלחתי להתרומם מזה- הייתי מרוכזת בלא לטעות, ולא בלנצח, ובטח שלא מרוכזת במשחק. ככל שהיו לי יותר טעויות, ככה הן נצברו, לא עצרתי כדי להוריד מעצמי את הלחץ, הכל סבב סביב השאלה האם אני טובה או לא טובה-נקודה או לא נקודה? האם יכניסו אותי למשחק או לא?

גם המערכת יחסים עם החברות לקבוצה התחילה להסתובב סביב זה, כשהמאמנת הבינה שאני פחות חומר למשחק אז באופן טבעי איבדתי את המקום המרכזי שלי באימונים. האם הן יותר טובות ממני? אותן יכניסו? האם הן כועסות עלי? לא יכולתי להאשים אותן-הן מתאמצות, נותנות הכל, ואז אני מפספסת מכת פתיחה שברור שאני יודעת ויכולה לעשות. מה שבטוח-אני כעסתי עלי. האימונים הפכו להיות כרסום מתמשך לביטחון העצמי, ואחרי חמש שנים- עזבתי את הקבוצה.

זה היה לי חבל כי למרות כל המתחים שנצברו סביב ההפסדים, אלו היו חברות טובות, ומסגרת שבנתה אותי. אהבתי לשחק כדורעף, ואהבתי את הקבוצה שלי, אבל היו יתרונות בלהפסיק לשחק מקצועי- האימונים לא שתו לי יותר את הזמן, הגוף שלי יכל להחלים מהפציעות ובעיקר כל כך נהנתי מזה שאין מה או מי שמודד אותי בצורה כל כך דיכוטומית ביום יום שלי-ניצחת או הפסדת. הרגשתי שיכלתי לחזור להיות מרוצה מעצמי בלי קשר לאיזשהו הישג חיצוני.

.

כשהמאמנת הבינה שאני פחות חומר למשחק אז באופן טבעי איבדתי את המקום המרכזי שלי באימונים. האם הן יותר טובות ממני? אותן יכניסו? האם הן כועסות עלי? לא יכולתי להאשים אותן-הן מתאמצות, נותנות הכל, ואז אני מפספסת מכת פתיחה שברור שאני יודעת ויכולה לעשות. מה שבטוח-אני כעסתי עלי. האימונים הפכו להיות כרסום מתמשך לביטחון העצמי, ואחרי חמש שנים- עזבתי את הקבוצה.

היה לי מאוד נחמד בלי ההישגיות הספורטיבית הזו בחיים- לא צריכה יותר לדחוף את הגוף שלי לקצוות שלא מתאימים לו, שחברות שלי יהיו תלויות בזה שלא אטעה- הייתי משננת מנטרות כמו ספורט זה לאנשים שלא אוהבים את הגוף שלהם כמו שהוא ומנסים לשנות אותו, ומאה אחוז מפציעות הספורט קורות בקרב אנשים שעושים ספורט, ופעם בשנה עושה יוגה.

אחרי עשור בערך-הרגשתי רופסת. הגוף שלי כבר לא היה חזק כמו פעם, מתנשפת בהליכות ארוכות, התפרצה לי מחלה כרונית, התחילה הקורונה- ואיכשהו אז, אחרי ניסיון כושל שלי ושל השותפה להשתמש בסקייטבורד שמצאנו ברחוב כדי לא למות משעמום, פתאום ראיתי על הטיילת בתל אביב מיליון בנות משחקות כדורעף חופים.

זה הרגיש כמו לחזור הביתה, כמו קסם- פתאום הגוף שלי חזר להרגיש חזק, והיה לי הכי כיף בעולם להיפגש עם בנות אחרות ופשוט לשחק- שיחקתי דרך מיזם (שבינתיים גדל והפך לעמותה) בשם shesports שזו הייתה המטרה שלו, לתת לנשים מסגרת חובבנית לשחק בה, כמו אח שלי והכדורגל. התגעגעתי לסוג הזה של אינטרקציה-חברות שאת משחקת איתן במשהו, והעיקר שהכדור באוויר. כשהן היו עושות נקודה, הייתי שמחה בשבילן מכל הלב- לא הייתה לי תחרות איתן, ולא הייתה לי תחרות באופן כללי-רק חיכיתי שיהיה משחק, ובהתחלה הייתי מוכנה לשחק גם כל יום, זה הרגיש מדהים לראות איך הגוף נזכר מחדש בדברים שנשכחו, ואיך היום במקום בוגר יותר אני מתמודדת יותר טוב עם החרדה מהתחרות וההפסד.

אבל אני לא חושבת שזה רק העניין של ההתבגרות- אני חושבת שזה קשור גם לזה שאנחנו לא הולכות ביחד למשחקים מול תיכון כפר סבא, שאין מאמנת אחת שתחליט אם היא מכניסה אותי או לא, שלא מקבעים אותי לעמדה מסויימת על המגרש, זה שחרר המון לחץ שהיה קיים כשהספורט היה למטרה תחרותית. בכדורעף חופים חובבני המשחק קורה רק כי כולן נהנות מהתנועה ורצו קצת לשחק.

הבעיה של ספורט חובבני זה שלא תמיד יש משחק, הבנות מתחלפות, המטרה היא להנות וזה קשה לייצר מחוייבות. את צריכה לאסוף את עצמך לשחק ואין ממש מסגרת. צריך למצוא עם מי מתאים וכיף לשחק. גם במשחק עצמו זה בא לידי ביטוי-קל יותר לאבד ריכוז, זה לא הנקודות שמניעות אותך, קשה יותר לייצר גאוות יחידה של קבוצה בתיכון, ויש לזה יתרונות וחסרונות.

אני שואלת את עצמי הרבה פעמים האם ספורט זו דרך טובה להתמודד בה עם התחרות שגם ככה קיימת בעולם שלנו, ואם כן-אם לא עדיף כבר לעשות את זה תחרותי. אולי זה מפתח איתנות מסויימת להתמודד עם התחרות שבחוץ. זה בטוח מציף מחסומים פסיכולוגים, שכנראה היו שם בלי קשר-הפחד מכשלון הוא עניין שכדאי לפתור. מצד שני, אם אני שואלת את עצמי מה המטרות שבגללן אני עושה ספורט- כדי לנוח מהמחשבות, כדי לחזק את הגוף, כדי לשחק עם חברות-יש את כל זה בספורט חובבני. זה עוזר לי להגיע לעולם שבחוץ רגועה יותר. ודווקא מרגע שנכנסת תחרות למשוואה, המחשבות פחות נחות לי, והגוף יותר נפצע.

בעולם של תחרות קל להשליך את הערך העצמי שלך על המצב שלך בתוך תחרות, כל סוג של תחרות, וכמובן גם ספורט. ואני חושבת שבניגוד למי שהייתי כששיחקתי בנבחרת של התיכון, היום אני יודעת שאם אני לא אהיה במקומות שמיטיבים עם הערך העצמי שלי, שבהם אני לא נמדדת לפי הצלחה או כישלון ברגע ספציפי- זה יהיה הדבר הראשון להישחק. קל יותר לכעוס על עצמך בעולם של תחרות, כי קל לשכוח שבעצם גם שם המטרה-לפני הניצחון, לפני שבכלל נכנסת לתחרות הזו-היא להיות במקום טוב יותר עם עצמך.

יכול להיות שאני עוד אחזור לספורט שיש בו משחקים, יש הרבה יתרונות לעולם הזה. אבל מה שבטוח זה שאני ארצה לעשות את זה במקום ובסביבה שבה אני נעימה לעצמי, ושלא מגבירה כל הזמן את הפחדים שנמצאים שם גם ככה