מרץ 2021

הצטלבויות
גיוס ושימור

 דניאלה בלוך

דניאלה בלוך, מורה לבלט ורקדנית בין לאומית לשעבר, מספרת על האתגר שלה למצוא את האיזון ולשמור על זהותה כאישה דתיה מאמינה ורקדנית מקצועית

ספורטאיות דתיות יהודיות שהצליחו לעבור את כל החסמים החברתיים והמגדריים והפכו לספורטאיות מקצועניות, מוצאות את עצמן מול התמודדות נוספת – הדרישה להופיע או להתחרות בשבתות וחגים יהודיים. למרות שבמקרים רבים נראה שקיימים פתרונות הלכתיים טכניים שמאפשרים להתגמש ושלב בין השניים, הבחירה להופיע או להתחרות בשבת עלולה לגבות מאותן ספורטאיות מחיר שלא תמיד נראה לעין. מחיר של מאבק זהות פנימי שנוצר מהרצון לגשר בין הדרישות הבלתי מתפשרות של האמונה הדתית ועולם הספורט.

דניאלה בלוך, רקדנית בלט בינלאומית לשעבר, אפשרה לנו לצלול אל תוך החוויה האישית שלה:

"בגיל 25 נסעתי לניו יורק כדי לנסות את מזלי שם. והייתי שם שלוש שנים. ושם האתגרים והפערים בין העולם היהודי היו יותר מאתגרים. פתאום הופעות בשבת, פתאום נסיעות למקומות בחו"ל שאין בהם זכר לקהילה יהודית. מה אני הולכת לאכול, מה אעשה בשבת. וגם אם ההופעה במוצ"ש איך אכין את עצמי לפני? ואיך אשתתף בחזרות? במקרים מסוימים זה ממש הגיע לקצוות.

התקבלתי ללהקת מחול מודרני בניו יורק אחרי שנה וחצי של אודישנים. והאודישנים שם זה כמו שרואים בסרטים. 400 בנות, כל אחת יותר מהממת מהשנייה וכולן נלחמות על תפקיד אחד. אווירה שאי אפשר לתאר. אני קיבלתי עבודה בלהקה לא מצויינת, אבל טובה. וההופעה הראשונה נופלת מתי? בערב ראש השנה. ואם זה לא מספיק אז זה קורה במקום נידח שאף פעם לא שמעתי עליו -"הולנד מישגן".

ניסיתי לדבר לליבם של מנהלי הלהקה, להסביר להם מה זה אומר להיות יהודי, וכמה זה חשוב לי, ושאני מוכנה לשלם לרקדנית שתלמד את התרגיל רק להופעה הזאת. הם אמרו שבגדול הם מאוד מעריכים את האמונה שלי ויבואו לקראתי במה שאפשר, אבל אם אני לא מופיעה, אז אני לא יכולה להיכנס ללהקה. שמהצד שלהם זה מובן. כמוני היו עוד 399 שעמדו מאחורי וחיכו לתפקיד. בשביל מה הם צריכים את הבלגאן הזה? אמרתי אוקי, איפה זה הולנד מישיגן? ביררתי איפה זה. חיפשתי חב"ד, אין חב"ד. חיפשתי משפחות דתיות, אין משפחות. חיפשתי רפורמים, אפילו זה אין. אמרתי: "אלוהים אדירים, אני הולכת לנסוע לראש השנה לחור באמצע שום מקום!". לא היה לי מושג שכל העיירה הזו מלאה בצלבים, ושרואים את ישו תלוי בכל מקום.

חשבתי: "אוקי, מה נעשה?" היה לי חבר מהיישוב שלי. אמרתי לו: "אתה הולך ללמוד לתקוע בשופר (שלחתי אותו ללמוד כי אי אפשר לא לשמוע שופר בראש השנה) ואנחנו נבשל את כל האוכל. אתה תבוא לשם, ניקח לך חדר, ואנחנו נוסעים לטור עם הלהקה". עכשיו, מה זה הלהקה? אחד – אדי, אפרו-אמריקאי, השנייה ממלזיה, ההוא מסין. לא קשור לכלום. בישלנו את כל האוכל וטסנו לשם. בערב הראשון הזמנו את כולם לתוך החדר, הסברנו להם מה זה תפוח בדבש, וממש עשינו סדר ראש השנה. הם, יאמר לזכותם, פשוט זרמו איתנו. בבוקר גלעד תקע בשופר בחדר, התפללנו בחדר. ולפני זה בערב הייתה ההופעה.

החלטתי שאני חייבת להופיע. אני אלך ברגל לתאטרון, אכין את האיפור לפני. את הכסף על ההופעה אני תורמת לארגון לא יהודי שלא ארוויח. כמה שיותר לנטרל את העבודה בשבת. זאת קומבינה, קומבינה טכנית אבל זה יכול לעבוד. אני בטוחה שאני לא הראשונה שעושה את זה.

אבל זה הרגיש לי לא טוב. כי זה לא מה שרציתי לעשות בערב ראש השנה. ועליתי על הבמה, וירדתי מהבמה. ומה שקרה לי זה שפשוט הקאתי. זה היה עבורי כל כך רגע מזעזע. של הפער בין להיות אדם שמאמין באורח חיים דתי אמיתי, לבין מה שקרה באותו ערב. כי זה לא עניינים טכניים, זה לא קומבינות וזה לא פלסטרים שאפשר פשוט לשים. זה צריך לבוא ממקום אמיתי ועמוק. ואני הבנתי שזה לא מתאפשר לי, כי אני לא יכולה. כי אני בהישרדות. כי אני צריכה להתפשר על דברים בסיסיים כמו ערב ראש השנה. אני צריכה לשים את עצמי במקומות שאני לא רוצה להיות בהם.

אני חושבת שזה היה רגע מאוד מכונן עבורי. אחר כך המשכתי להופיע עם הלהקה והמשכתי לנסוע. איכשהו יצא שלא היו הופעות בשבת, או שאם היו בשבת אז זה היה במקומות שהיו בהם משפחות יהודיות שלקחו אותי וטיפלו בי. היה לי לאן ללכת. היה לי חשוב שבשבת תהיה לי משפחה שאני נמצאת בה. ששבת זה שבת באווירה . כי שבת זה לא עניין טכני של מדליקים או לא מדליקים אור. יש פה איזושהי אווירה של קודש וזה לא היה באותו ערב ראש השנה. לא היה שום קודש בתחושה שלי של מה שאני עושה.

אני לא יודעת להגיד עד איפה זה יכול להגיע. בסופו של דבר כדי להיות אמן גדול לא יכולות להיות מגבלות. ואחת הבעיות שהיו לי בקריירה הייתה שניסיתי לעשות מכל הבחינות. מאה אחוז בכל דבר. וזה משהו שהוא לא באמת אפשרי. בסוף, מרוב שאת מנסה לא להיכשל יוצא שאת מפשלת בשני המקומות, וזה יצר אצלי תסכול עמוק. מצד אחד לא הייתי מספיק דתייה, ומצד שני לא לקחתי את הקריירה שלי עד הסוף. בכל אודישן היו מוציאים אותי החוצה ושואלים אותי: "שמעתי שאת שומרת שבת. מה את רוצה לעשות עם זה?"

תמונה משיעור.jpg

אני לא יודעת להגיד עד איפה זה יכול להגיע. בסופו של דבר כדי להיות אמן גדול לא יכולות להיות מגבלות. ואחת הבעיות שהיו לי בקריירה הייתה שניסיתי לעשות מכל הבחינות. מאה אחוז בכל דבר. וזה משהו שהוא לא באמת אפשרי. בסוף, מרוב שאת מנסה לא להיכשל יוצא שאת מפשלת בשני המקומות, וזה יצר אצלי תסכול עמוק.