תסריטאית, סטנדאפיסטית,

ושחקנית כדורעף ב-She Sports

תמיד קינאתי באח שלי הקטן, על הקבוצה של הכדורגל במושב.

הייתה לו האפשרות פשוט להיפגש עם הרבה חברים ולעשות משהו פיזי ביחד-פשוט לרוץ על הדשא. אני והחברות שלי היינו נפגשות 'לדבר', שזה שם יפה ללרכל,  לא היה ממש משהו אחר שהיינו עושות מרגע שעברנו את היסודי ולשחק בדברים כבר נהיה 'לא מגניב'. החטיבה לא זכורה לי בתור אחת התקופות שהייתי מדרגת בטופ-פייב, היה קשה להבין איך אני אמורה להתנהג עכשיו כשאני כבר 'לא ילדה של יסודי', ולהתרגל לבית ספר חדש. אבל מה שהציל אותי בחטיבה זה שהתחלתי לשחק כדורעף. לא לקחתי את המשחק יותר מידי ברצינות בהתחלה- נהנתי מהפיזיות של המשחק, מהניסיון להגיע לכל כדור, נהנתי ליפול, ונהנתי מהאימונים-הכרתי ככה את החברות הכי טובות שלי מהתיכון, בבילוי עם חברות שהוא לא דיבורים. אבל עם הזמן הכדורעף תבע יותר ויותר, ופתאום הגיע הדבר שהכי פחות אהבתי- המשחקים.

"ברור שכולן רוצות לנצח, ברור שכולן מגיעות למשחק- זה משהו שעושות ביחד כקבוצה, וכיף לפני המשחקים ונעים, אבל על המגרש היו לי המון משחקים שכשהבנות מהקבוצה השניה היו עולות משהו בי היה נאטם ומאבד את זה. גם ביסודי הייתי ילדה ספורטיבית, שמגיעה לתחרויות וסובלת בהן. הייתי בג'ודו, הייתי מנצחת אפילו את הבנים, אבל כשאבא שלי היה לוקח אותי בשבת בבוקר לתחרויות הייתי פשוט עומדת על הזירה, מרגע שהקרב הוזנק לא זזתי. נתתי ליריבה להפיל אותי בלי להתאמץ בכלל. לא היה לי נעים להפיל אותה, לא היה לי נעים שיראו שאני מתאמצת לא ליפול ונופלת בסוף. 

​

ברור שכולן רוצות לנצח, ברור שכולן מגיעות למשחק- זה משהו שעושות ביחד כקבוצה, וכיף לפני המשחקים ונעים, אבל היו לי המון משחקים שכשהבנות שכשהבנות מהקבוצה השניה היו עולות על המגרש משהו בי היה נאטם, היה לי קשה להתמקד בניצחון במקום במשחק עצמו.

גם ביסודי הייתי ילדה ספורטיבית, שמגיעה לתחרויות וסובלת בהן. הייתי בג'ודו, הייתי מנצחת אפילו את הבנים, אבל כשאבא שלי היה לוקח אותי בשבת בבוקר לתחרויות הייתי פשוט עומדת על הזירה, מרגע שהקרב הוזנק לא זזתי. נתתי ליריבה להפיל אותי בלי להתאמץ בכלל. לא היה לי נעים להפיל אותה, לא היה לי נעים שיראו שאני מתאמצת לא ליפול ונופלת בסוף. זה לא ממש עבר לי- לא כזה בוער לי לנצח, אבל כולן, כולל אותי, לא אוהבות להפסיד. ואיך תרגישי אם תדעי שהקבוצה הפסידה בגללך?

​

אז הייתי מאוד מרוכזת בלא להפסיד, אבל זה היה גורם לי לקפוא במשחקים. הייתי עושה טעויות שבאימונים, כשהתרכזתי בלשחק, לא היו קורות לי אף פעם. הייתי מפספסת מכות פתיחה, מוסרת כדורים לצד השני, לא הייתי מצליחה להשתחרר ולהנות מהמשחק עצמו כמו באימונים. היו משחקים שבהם החרדה להפסיד ניקרה לי בראש בכל פעם שמסרו אלי כדור, וכך לאט לאט התחלתי לבלות יותר על הספסל. כשעליתי הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי, אבל שככל שאני מתרכזת בזה ככה יש לי פחות סיכוי להתרומם. הייתי מרוכזת בלא לטעות, ולא בלנצח. ככל שהיו לי יותר טעויות, ככה הן נצברו, לא עצרתי כדי להוריד מעצמי את הלחץ, הכל סבב סביב השאלה האם אני טובה או לא טובה-נקודה או לא נקודה? האם יכניסו אותי למשחק או לא?

​

גם המערכת יחסים עם החברות לקבוצה התחילה להסתובב סביב זה, כשהמאמנת הבינה שאני פחות חומר למשחק אז באופן טבעי איבדתי את המקום המרכזי שלי באימונים. האם הן יותר טובות ממני? אותן יכניסו? האם הן כועסות עלי? לא יכולתי להאשים אותן-הן מתאמצות, נותנות הכל, ואז אני מפספסת מכת פתיחה שברור שאני יודעת ויכולה לעשות. מה שבטוח-אני כעסתי עלי. האימונים הפכו להיות כרסום מתמשך לביטחון העצמי, ואחרי חמש שנים- עזבתי את הקבוצה.

זה היה לי חבל כי למרות כל המתחים שנצברו סביב ההפסדים, אהבתי לשחק כדורעף, ואהבתי את הקבוצה שלי, אבל היו המון יתרונות בלהפסיק לשחק מקצועי- האימונים לא שתו לי יותר את הזמן, הגוף שלי יכל להחלים מהפציעות ובעיקר כל כך נהנתי מזה שאין מה או מי שמודד אותי בצורה כל כך דיכוטומית ביום יום שלי-ניצחת או הפסדת. הרגשתי שיכלתי לחזור להיות מרוצה מעצמי כי היה לי פחות מקומות שהרגשתי שאני נבחנת בהם על הישג חיצוני בצורה כל כך אינטנסיבית.

.

.

כשהמאמנת הבינה שאני פחות חומר למשחק אז באופן טבעי איבדתי את המקום המרכזי שלי באימונים. האם הן יותר טובות ממני? אותן יכניסו? האם הן כועסות עלי? לא יכולתי להאשים אותן-הן מתאמצות, נותנות הכל, ואז אני מפספסת מכת פתיחה שברור שאני יודעת ויכולה לעשות. מה שבטוח-אני כעסתי עלי. האימונים הפכו להיות כרסום מתמשך לביטחון העצמי, ואחרי חמש שנים- עזבתי את הקבוצה.

היה לי מאוד נחמד בלי ההישגיות הספורטיבית הזו בחיים- לא צריכה יותר לדחוף את הגוף שלי לקצוות שלא מתאימים לו, שחברות שלי יהיו תלויות בזה שלא אטעה- הייתי משננת מנטרות כמו ספורט זה לאנשים שלא אוהבים את הגוף שלהם כמו שהוא ומנסים לשנות אותו, ומאה אחוז מפציעות הספורט קורות בקרב אנשים שעושים ספורט, ופעם בשנה הייתי עושה יוגה.

​

אחרי עשור בערך-הרגשתי רופסת. הגוף שלי כבר לא היה חזק כמו פעם, מתנשפת בהליכות ארוכות, התפרצה לי מחלה כרונית, התחילה הקורונה- ואיכשהו אז, אחרי ניסיון כושל שלי ושל השותפה להשתמש בסקייטבורד שמצאנו ברחוב כדי לא למות משעמום, פתאום ראיתי על הטיילת בתל אביב מיליון בנות משחקות כדורעף חופים. אלו היו בנות ששיחקו במיזם שבינתיים גדל והפך לעמותה בשם שיספורטס, שזו הייתה המטרה שלו- לתת לנשים מסגרת לשחק בה כל ספורט שהוא באופן חובבני, ויש להן קבוצות של נשים שפשוט נפגשות לשחק.

החזרה למשחק הייתה כמו קסם-לא הבנתי כמה התגעגעתי. פתאום הגוף שלי חזר להרגיש חזק, הייתי מוכנה בהתחלה לשחק בכל יום ובכל מזג אוויר או תנאי, העיקר שיהיה משחק. היה לי הכי כיף וטבעי בעולם להיפגש עם בנות אחרות ופשוט לשחק- התגעגעתי לסוג הזה של אינטרקציה-חברות שאת משחקת איתן במשהו. כשהייתי עושה נקודה זה היה לי נחמד, וכשהן היו עושות נקודה הייתי שמחה בשבילן מכל הלב. חצי מהזמן בכלל לא היינו סופרות, רק מתאמצות להשאיר כדור באוויר. זה הרגיש כמו לחזור הביתה.

​

האמת שזה הרגיש אפילו יותר טוב מלחזור הביתה, זה הרגיש כמו לחזור הביתה כשאת יודעת שגדלת ושאת טובה יותר בדברים שפעם היו מפילים אותך, כמו החרדה מהתחרות וההפסד. הרגשתי שאני משחקת פי כמה יותר טוב ממה ששיחקתי פעם כי הראש שלי היה נקי. אבל אני לא חושבת שזה רק העניין של ההתבגרות- אני חושבת שזה קשור גם לזה שלא הלכנו ביחד למשחקים מול תיכון כפר סבא, שאין מאמנת אחת שתחליט אם היא מכניסה אותי או לא, שלא מקבעים אותי לעמדה מסויימת על המגרש, זה שחרר המון לחץ שהיה קיים כשהיה צורך להעלות ליגה. יש לך מספיק תחרות בתור מתבגרת בחטיבה, וגם בחיים אחר כך. זה הרגיש טוב לנטרל את הלחצים, ועדיין להנות מהמשחק. המשחק קורה רק כי כולן נהנות מהתנועה ורצו קצת לשחק.

​

עד שפעם אחת עשו טורניר ונזכרתי בקול הקטן הזה שבמקום להתרכז בלעשות את מה שאני יודעת לעשות-לשחק כדורעף, מתעסק בהאם אני אצליח לעשות נקודה או לא. יש כאן איזשהו מכשול- פחד מתחרות, האם לא כדאי להכנס בו בכל הכוח? לאמן את עצמי איפה שאני יודעת שיש איזשהי בעיה כדי לסלק את המכשול הזה?

​

אז למה לא להשתמש במגרש החול הזה כדי להתאמן בו גם על תחרותיות? הרי היא גם ככה קיימת. אולי זה מפתח איתנות מסויימת להתמודד עם התחרות שבחוץ. זה בטוח מציף מחסומים פסיכולוגים, שכנראה היו שם בלי קשר. חשוב להתמודד עם הפחד מכשלון. אבל כדורעף בשבילי זה כמו מדיטציה, אני מוצאת את הראש מפליג להמון מקומות ונוכח ברגע בו זמנית, זו המתנה שאני מקבלת מזה. אני מחזקת את הגוף, משחקת עם חברות-זה עוזר לי להגיע לעולם שבחוץ רגועה יותר, כל עוד לא נכנסת תחרות למשוואה. כשהיא נכנסת המחשבות לא נחות, והגוף יותר נפצע. החיים שלנו מלאי סטרס, גם בחטיבה היה בהם סטרס מסוג אחר, אני חושבת שאולי ההתבגרות שלי היא הבחירה לחסוך סטרס באחד האספקטים שלהם באופן מודע.

​

בחיים שאני חיה היום קל להשליך את הערך העצמי על המצב שלי בתוך תחרות, קל יותר לכעוס על עצמך בכל סוג של תחרות, וכמובן גם ספורט. נכון, זה עניין של אגו, אבל לכולנו יש אחד אז צריך לקחת אותו בחשבון. אני חושבת שבניגוד למי שהייתי כששיחקתי בנבחרת של התיכון, היום אני יודעת מה האנרגיה שנגזלת ממני במקומות בהם אני נבחנת באופן קבוע. אם אני לא אהיה במקומות שמיטיבים עם הערך העצמי שלי, כאלו שבהם אני . ולכן אני בוחרת את המקומות בהם אני יוצאת מהקונכייה בקפידה, כי מגיע לי להיות במקום שאני טובה בו לעצמי. לנצח פירושו גם להפסיד לפעמים, ויש מקומות שחייבים 'לנצח' ולהיות הישגיים בהם, שהחיים מכניסים אותנו אליהם כמו לימודים למשל או בנייה של קריירה, ויש מקומות שעדיף להשאיר בהם את השאלות האלו בחוץ, ולהתרכז במתנות שמגיעות מהם גם ככה. אני מנסה לבחור במודע ובקפידה את הנושאים שאני נכנסת בהם לשאלה של הפסד או ניצחון. בכללי אני חושבת שהשינוי המרכזי מהילדה שהייתי בחטיבה שהייתה מרוכזת בהפסד או בניצחון הוא שהיום אני מבינה שלהנות מהמשחק זה הלב של החוויה שאני אישית מאחלת לעצמי לקבל מכל ספורט שהוא כמו מכל דבר שאני עושה, גם אם זה בא על חשבון הניצחון.