הצטלבויות
כיצד נסייע לספורטאיות שלנו לפתח תכונות של תחרותיות ואסרטיביות (והאם בכלל יש בכך צורך?)
דברו עם השחקניות והטמיעו בהן את השיח על תפיסת מקום, כבוד עצמי ושימוש באסרטיביות כחלק מהיותן ספורטאיות, וכיצד להשתמש בגוף שלהן כדי לתפוס את המקום שלהן (ליאת גלר)
בררו עם השחקנית מה המטרות שלה, וסייעו לה להתפתח בהתאם למטרות ולאופי שלה, ולגש על הפערים במידה ומשהו חוסם את התחרותיות שלה. (געלד ערמון)
מאמנים ומאמנות, רבים וגם ספורטאיות מתייחסים לתופעה בה נראה שחלק מהספורטאיות נרתעות מתחרויות, או מתכונות הנקשרות בתחרותיות כמו תפיסת מקום ואגרסיביות. תופעה שלפעמים עשויה למנוע מהן לממש את הפוטנציאל שלהן.
מדוע זה קורה?
"מצד אחד מחנכים ילדות להיות שיתופיות, חברותיות, עדינות, ואז בניגוד לזה בשיעורי החינוך הגופני מצפים מהן להיות תחרותיות ואפילו אגרסיביות לפעמים’ ולא מבינים למה הן לא משתפות פעולה. מצד שני ואם כבר יש בנות שהן תחרותיות כמו הבנים, אז אומרים להן שהן "כמו גברים", כי תחרותיות ואגרסיביות נתפסות כתכונה של בנים. זה ממש פרדוקס. לא משנה מה היא תעשה היא לא בסדר."
לתובנה הזו הגיע ד"ר אורנית רמתי דביר מתוך מחקר שערכה על חוויתן של נערות בשיעורי החינוך הגופני. אך האם התופעה הזו משפיעה גם על ספורטאיות תחרותיות והיכולת שלהן לממש את הפוטנציאל שלהן, וכיצד ניתן להתמודד איתה?
ליאת גלר, מאמנת קבוצת הנשים של רעננה ראפטורס ברוגבי מתארת כיצד, הפער בין הציפיות והחינוך החברתי אותו עוברות ילדות ונערות, ממשיך להשפיע גם על אלו מביניהן שבוחרות לעסוק בספורט תחרותי ואגרסיבי כמו רוגבי:
"אני חושבת שבגלל המסרים שמגיעים מגיל ינקות, רמת התחרותיות אצל נערים ואצל גברים היא משהו שכל כך מושרש שמראש יש פערים גדולים. אני יכולה לראות את ההבדלים הללו באים לידי ביטוי בצורה בנושא של הטאקלים. אם למשל אקח קונטקט פד ואגיד למישהו להיכנס בו, 90 אחוז יכנסו בלי לחשוב בכלל. אבל כשעשיתי אירוע חשיפה לנערות בנות 16 ואמרתי להן להיכנס בקונטקט פד הן עצרו והיססו. הרוגבי הוא ספורט של מגע, והגוף הוא הנשק שלנו. אמנם אחרי כמה דקות הן עשו את זה, ואמרו שזו הייתה חוויה מדהימה בשבילן, כי הן אף פעם לא השתמשו בגוף שלהן בצורה כזו, אבל כבר שם אפשר לראות שנקודת הפתיחה היא שונה . נכון שהתחרותיות מתפתחת עם הזמן, אבל נקודת הפתיחה אינה שווה.
גברים באים לשחק והם רוצים לנצח ולהראות את היכולות שלהם. גם נשים רוצות לנצח ולשחק ומתאמות ברצינות. אבל תמיד יש איזשהו "אבל" שלא קיים אצל הגברים. לא נשמע אותם אומרים אנחנו רוצים לנצח אבל בואו נעשה את זה הוגן...הרבה פעמים אני שואלת את עצמי האם אנחנו בכלל רוצות להיות דומות לגברים בעניין התחרותיות? כי אני חושבת שיש המון חסרונות בתחרותיות בליגה של הגברים שבאה לידי ביטוי באלימות פיזית ואלימות מילולית ודורסנות וצריך מאוד להיזהר מזה. וזו ביקורת שיש לי על רוגבי הגברים. אבל יחד אם זאת אני חושבת שיש גם דברים שאפשר לקחת מזה. כי כשהכל על מי מנוחות זה לא יעניין אף אחד. תחרות בין ספורטאיות ובין קבוצות מייצרת עניין ודוחפת את הספורט כי אנשים רוצים לראות את זה. "
אז מה עושים/ות?
"אני חושבת שבגלל המסרים שמגיעים מגיל ינקות, צריך לצמצם את הפערים ברמת התחרותיות והאגרסיביות באופן אקטיבי. אני מדברת באימון על אגרסיביות וכבוד עצמי, ואיך אפשר להשתמש בגוף שלנו כדי לקבל את הכבוד הזה. ועדיין אני רואה בנות נשים שנעות באי נוחות כי אלו מסרים שאינם מוטעמים בהן מספיק, והשיח על אגרסיביות ולתפוס את המקום במגרש עדיין לא בא להן בקלות, ולכן חשוב שאנחנו בתור מאמנות.ים נתווך להם אותו."
גלעד ערמון, מאמן כדורסל, המלמד בבית ספר למאמנים בווינגייט מציג זווית נוספת לנושא:
"אני חושב שלא צריך להפוך שחקניות ליותר או פחות תחרותיות. אני חושב שכל אחת ממילא נמצאת ברמת התחרותיות שנוחה לה. יש כאלה שהן מאוד תחרותיות וזה בסדר שהן יהיו מאוד תחרותיות. צריך לפעמים ללמד אותן איך להשתמש בזה כדי לעזור לקבוצה או לעצמה כדי פחות להפריע. ומי שהיא "לא מספיק" תחרותית, זה לא נורא, זה האופי שלה.
אמנם בחברה שלנו עדיין יש הבדל באופן שבו מלמדים ילדים וילדות להתחרות, וזה יכול להשפיע על השחקניות שמגיעות אלינו. אבל חשוב לזכור שכשאתה מגיע לקבוצה אתה לא מאמן את ה"חברה" או את השחקנית ה"ממוצעת" אלא שחקניות אינדיבידואליות שלכל אחת אופי, יכולת ומטרות משל עצמה. צריך לברר עם כל שחקנית מה המטרות שלה ולעזור לה להתפתח בהתאם למטרות שהיא מציבה לעצמה ולאופי שלה. יחד עם זאת , במקרים בהם אנחנו מזהים שיש פער, כלומר מישהי שיותר תחרותיות הייתה יכולה לקדם אותה לעבר המטרות שלה, אפשר לגשש עם ההורים או עם המחנכ.ת ולראות כיצד אפשר להתמודד עם מה שחוסם אותה מלהיות יותר תחרותית בצורה שונה."
פרופסור אורי גניזי המתמחה בחקר תמריצים (מה גורם לא.נשים למוטיבציה לעשות דברים מסויימים), טוען שאולי השאלה שאנחנו צריכים לשאול היא אחרת- לא כיצד לגרום לילדות להיות תחרותיות יותר, אלא איך לגרום לילדות להתעניין ולרצות יותר לשחק ולעשות ספורט. או איך ילדות יגיעו יותר בשמחה וברצון וירצו להצליח יותר. אם ננסח את השאלה באופן הזה, ונצליח להגיע למצב שבו ילדות רוצות לעשות ספורט ולהצליח, התחרותיות כבר תגיע מעצמה.