Search
  • adimohel

ד"ר אסף לב: יחסי כוחות מגדריים בחדר הכושר



שם: ד"ר אסף לב

תפקיד: ראש תחום מחקר ומרצה בכיר בחוג לספורטתרפיה

מוסד אקדמאי: הקרייה האקדמית אונו ואוניברסיטת רייכמן




מה אתה עושה היום? מה החיבור שלך לעולם הספורט?


במסגרת הקריירה האקדמית כאנתרופולוג ספורט אני בעיקר עוסק בסוגיות של מגדר, כאב וסבל בעת פעילות ומאמץ גופני בקרב ספורטאיות וספורטאים חובבנים. בנוסף, אני עוסק בפוליטיקה של זהויות חברתיות. החיבור שלי לעולמות הספורט הוא מאוד ברור. בעברי הייתי כדורסלן מקצועני. שיחקתי מספר שנים בליגת העל ובנבחרות ישראל, כך שעבורי זה היה דיי טבעי להגיע לחקור את עולמות הספורט והפעילות הגופנית. את הקריירה האקדמית התחלתי בתחום שונה לגמרי, כמדריך ומרצה לאנטומיה, ומשם התגלגלתי לאנתרופולוגיה חברתית.


כיצד הגעת לחקור את הנושא של מגדר וספורט?


מגדר הוא נושא שבליבי שנים רבות עוד מהתקופה שהייתי סטודנט לתואר ראשון לאנתרופולוגיה. כבר כסטודנט, הכוחות הפוליטיים סביב סוגיית המגדר מאוד עניינו אותי בעולמות של ספורט ומאמץ גופני. במסגרת התואר השני כתבתי עבודת סמינר על חדרי כושר בהיבט המגדרי. חדר הכשר היה עבורי, ובמידה רבה כיום כאנתרופולוג, מעין מיקרוקוסמוס של החברה הישראלית. מעבדה אנושית ודרך מרתקתלהתבונן ולבחון יחסי כוחות מגדריים וגילאיים. בכל ביקור בחדר הכושר, לצד האימונים שלי, אני תוהה בכל פעם מחדש כיצד זהויות מגדריות נשמרות, מונצחות ונבנות.

לפני כשמונה שנים פניתי לחברתי וקולגה שלי, פרופסור אסתר הרצוג, המוכרת כאקטיביסטית בתחום המגדר. הצעתי לה שנחקור יחד את הנושא של יחסי הכוחות המגדריים בחדרי הכשר. בהתחלה היא מעט הסתייגה, משום שהיא עצמה מעולם לא דרכה בחדר כושר. אבל אני דווקא ראיתי בכך יתרון. ככדורסלן מקצועני לשעבר, ספורטתרפיסט, אנתרופולוג ספורט ומתאמן קבוע בחדרי כושר, מצאתי עניין גדול בנקודת המבט של מישהי שאין לה היכרות מוקדמת עםעולם הספורט וחדרי הכשר. בשנתיים האחרונות אני חוקר באופן עצמאי מרכיבים סוציולוגיים סביב כאב ומאמץ גופני והקשר המגדרי.



צריך להבין שהנשים בחדר הכושר נמצאות ב-"לוז-לוז סיטואיישן". אם הן יגידו שקשה להן, או שהן לא יכולות, יגידו שהן מתנהגות כמו"בחורות", שהן משעתקות את היכולת הכביכול "נשית", שהן לא מתאמצות כמו הגברים ולכן לא מרימות משקלים כבדים. אבל אם הן כן יתאמנו וירימו משקולות כבדות, וגם ״חס וחלילה״ ישחררו צעקה כמו הגברים, הן עלולות לערער על הזהות המגדרית שלהן ויגידו עליהן שהן לסביות, בוצ׳יות, שהן מתנהגות כמו גברים, או שהן לא סקסיות.


מהן שיטות המחקר בהן השתמשתם?


המחקר הוא בבסיסו אתנוגרפי המבוסס בעיקר על תצפיות משתתפות שערכנו בחדרי הכשר. שלושה בתל אביב בעמק חפר. בנוסף קיימנו ראיונות עם גברים ונשים בגילאי ה-25-60 שהתאמנו בחדרי הכשר, ערכנו שיחות לא רשמיות במהלך ובין האימונים, ועשינו שימוש גם במסמכים כמו ניוזלטרים, פלאיירים פרסומיים, ופוסטרים שהוצגו בחדר הכשר.



מהן התובנות מרכזיות מהמחקר לגבי יחסי הכוחות המגדריים בחדרי הכשר?


כשהתחלנו את המחקר לפני שמונהשנים אי השוויון המגדרי בחדרי הכושר היה מאוד בולט ומשמעותי, אך בשנים האחרונות ניתן בהחלט להבחין בשינוי לטובה. יותר ויותר נשים חודרות לתוך טריטוריות שנחשבו עד לא מזמן מאוד גבריות, כמו אזור המשקולות החופשיות למשל. בעקבות טרנד הקרוספיט ניתן לראות יותר נשים וגברים מתאמנים יחדיו במרחב משותף שם הם משתמשים בציוד משותף. במידה מסוימת השינוי הזה היווה אתגר עבורי, משום שמצד אחד ניתן לראות שינוי לטובה, אך מצד שני כשמעמיקים ונכנסים פנימה, ניתן לראות שאי השוויון המגדרי בחדרי הכשר עדיין חי ובועט במידה מסויימת. הוא פשוט הפך להיות מעט חבוי יותר. עדיין ניתן לחוש בקרב מתאמנים את התגובה לאיום על ההגמוניה הגברית, וזה בא לידי ביטוי בכל מיני מופעים כגון הומור סקסיסטי בקרב גברים שמטרתו להגן על ההגמוניה הזו.



באחד מחדרי הכשר התנוססה מדבקה גדולה שכתוב עליה "תתאמני בלהיות זוהרת". לעומת זאת, ליד כל מכשיר כוח יש מדביקה שמסבירה כיצד לעשות בו שימוש בצורה נכונה. במדבקות תמיד הציגו דמויות של גברים.אז נכון שאפשר להגיד שאלו דברים פעוטים. אבל הדברים הקטנים הללו גורמים לכך שבתת מודע שלנו הגברים הם ״בעלי הבית״, הם נותנים את הטון ולא נשים. זו הנצחה של מציאות אי שוויונית.


צילום: מעיין רימר לאלירז כ"ץ סוננברג (קרוספיט השומרים). למצולמות אין קשר למחקר




א. כוחם של חפצים

אחד האלמנטים שממחיש את אי השוויון המגדרי בחדרי הכשר הוא החפצים/אביזרים. הם התפאורה של הזירה החברתית. התפאורה בחדר הכושר מורכבת מהמון אביזרים בעלי משמעויות סימבוליות מאוד חזקות. אותם חפצים יכולים להיות המכשירים עצמם, הביגוד שהגברים והנשים לובשים, הסטיקרים והפוסטרים. האנתרופולוג דניאל מילר מדבר על כך שהכח של החפץ טמון לא בנראות שלו, אלא דווקא בחוסר הנראות שלו, העובדה שאנחנו תופסים אותו כ"טבעי" ומובן מאליו. מציאות זו לעתים משרתת את השליטה הגברית. יש פה הסכמה שבשתיקה שאותם חפצים נשארים במקומם. זה הכח שלהם. באופן דומה הכח של החפצים בחדרי הכשר טמון בכך שברור לנו שזה המקום שלהם. אפשר לראות את זה במדבקות, בסטיקרים, ואפילו בלבוש של המתאמנים והמתאמנות. כל עוד סדר החפצים נותר על כנו, שוויון המגדרי ״על מלא״ לא באמת יקרה.


אתה יכול לתת כמה דוגמאות?

בוודאי. באחד מחדרי הכשר התנוססה באולם ה״אירובי״ מדבקה גדולה שכתוב עליה "תתאמני בלהיות זוהרת". לעומת זאת, באזור המשקולות נתלתה תמונה של גבר שרירי מאוד תחת הכותרת ״הרמת כמו גבר, תחזיר את המשקולות כמו גבר״. בנוסף, על כל מכשיר כוח יש מדביקה שמסבירה כיצד לעשות בו שימוש בצורה נכונה. במדבקות הדמויות הן לרוב של גברים. אז נכון שאפשר להגיד שאלו דברים פעוטים. אבל הדברים הקטנים הללו גורמים לכך שבתת מודע שלנו הגברים הם ״בעלי הבית״, הם נותנים את הטון ולא נשים. זו הנצחה של מציאות אי שוויונית. דוגמא נוספת היא השימוש של גברים בסמלים צבאיים. הם מגיעים עם חולצות צבאיות, לא פעם מדברים על חוויות צבאיות. גברים רבים מספרים שהחולצות הצבאיות גורמות להם להרגיש טוב יותר לעתים אף חזק יותר. וכמו בחברה הכללית בה הצבא הוא גוף מאוד פטריארכלי, גם בחדר הכשר הנשים הן לא חלק מהעולם הזה. צריך לזכור כי הויזואליות הזו היא לכאורה לא נתפסת כמאיימת אבל כפי שציינתי קודם, היא נמצאת במקומה ה״טבעי״ ובכך תורמת לאי השוויון המגדרי והגילי.

בהקשר הזה היה מעניין לבחון את חלל הקרוספיט כמקרה בוחן, כי בעוד לחדר הכשר יש היסטוריה אי שוויונית רבת שנים, והמכשירים השונים כבר טמועים עמוק בתרבות חדר הכושר עד שקשה לשנות את המטען הסמלי שלהם, הקרוספיט, שנכנס רק בשנים האחרונות, הוא דבר חדש ומרענן. נשים מרגישות שם יותר בנח. זהו חלל שיתופי המכיל ציוד שאמנם קיים לאורך שנים אך הוא לרוב לא כולל את אותם מכשירים ייעודיים מוכרים, כך החלל נתפס כיותר נייטרלי. זה מעין ריסטרט מסוים. במלים אחרות החלל מתבסס יותר על אביזרים חדשים שטרם הוטענו כ״גבריים״ כמו חבלים וטבעות, ונשים מרגישות יותר בנח לעבוד שם. אפשר לראות גם תופעה של סלבריטאיות מפרסמות באינסטגרם שלהן תמונות מאימוני קרוספיט, אז זה מחלחל.

במחקר האחרון שלנו, הצבענו על הסנקציות המוטלות על נשים ש״מעזות״ לשחרר צעקה בזמן מאמץ כפי שהגברים עושים. נוכחתי לראות כי אותן מתאמנות נאלצות לשלם מחיר חברתי גבוה. אני זוכר לדוגמא מקרה שבו בחורה ביצעהעליות מתח, ובכל פעם שעלתה היא ממש שחררה צעקה. גבר שעבר באותו הזמן לידי, הסתכל עליה ואמר לי: "תגיד גבר, מה זה הדבר הזה. מה זה החיה הזאת ? מה זה גבר או אישה? וואאוו איזה פחד".


ב. הצעקה


הצעקה בחדר הכושר בזמן מאמץ היא דוגמא פנטסטית בעיני ליחסי השליטה הגברית בחדרי הכשר. כשבוחנים את הצעקה בזמן מאמץ (grunting), אפשר להבחין שיש מאחוריה המון פוליטיקה. למרות חדירתן של נשים לטריטוריות שעד לא מזמן נתפסו גבריים, עדיין אנחנו כמעט ולא רואים נשים צועקות בזמן מאמץ. בעוד שאת הגברים מעודדים לשאוג בזמן מאמץ כבר בשלבים ההתחלתיים בחדר הכושר בעת הרמת משקולות, את הנשים לא. במשך שנה שבה בחנתי את מופעי הצעקה בשלושה חדרי כושר שונים בתל אביב, הצבענו במחקרנו על הסנקציות המוטלות על נשים ש״מעזות״ לשחרר צעקה בזמן מאמץ כפי שהגברים עושים. נוכחתי לראות כי אותן מתאמנות נאלצות לשלם מחיר חברתי גבוה. אני זוכר לדוגמא מקרה שבו בחורה ביצעה תרגיל עם מוט חופשי, ובכל הנפה היא ממש שחררה צעקה. גבר שעבר באותו הזמן הלך להנהלה להתלונן על הצעקות. במקרה אחר שבו בחורה ״העזה״ לשחרר צעקה בזמן מאמץ, ניגש אלי בחור ואמר לי: "תגיד גבר, מה זה הדבר הזה. מה זה החיה הזאת ? מה זה גבר או אישה? וואאוו איזה פחד".

כשראיינתי גברים נוספים ושאלתי מה הם מרגישים לגבי הצעקה בזמן מאמץ, שתי תגובות עיקריות חזרו על עצמן. אחת מהן, כמו בדוגמא הקודמת התמקדה בערעור הזהות הנשית של הצועקת (היא כמו גבר). ומצד שני, לא מעט גברים טענו שהצעקה מעוררת בהם קונוטציה מינית. הם מדמיינים אותה במהלך אקט מיני. אחד המרואיינים סיפר שבכל פעם שהוא שומע בחורה מוציאה קולות בזמן מאמץ בחדר הכשר זה מחזיר אותו לחדר המיטות. תגובות בסגנון זה התקבלו גם בקרב נשים. צריך לזכור כי בניגוד לנשים, הצעקה בקרב גברים מקושרת למשהו מתגמל, הישגי יותר. מעניין לראות כיצד הצעקה בחדר הכשר עשויה להוות פעמים רבות אסטרטגיה לשימור הכוח. היא מייצרת סולידריות גברית. כשגבר צועק כולם מיד מסתכלים מי צועק, כי זה לעתים קרובות סימן שהוא הרים משקל גבוה, ואז המון פעמים שואלים אותו "תגיד גבר, כמה אתה מרים?". הדיבור הזה מוביל לא פעם לשיחה חברית בענייני תזונה, תכנית אימונים ואף עשוי להסתיים באימון משותף. כך הצעקה עשויה לייצר אחווה גברית. אין זה מפתיע שנשים לרוב מודרות מהשיח הגברי הזה. בקליפת אגוז הייתי אומר שבחדר הכשר, הצעקה בזמן מאמץ היא מובנת חברתית. היא פעולה רציונלית ווולונטרית אשר מפוקחת ונשלטת באמצעות משא ומתן ובהתאם לסיטואציה החברתית.


אפשר לראות את התופעה הזו גם בענף הטניס. הרתיעה וההתנגדות ואפילו חוקים נגד גניחות של טניסאיות, בעוד אצל הגברים זה לא מקבל שום התייחסות.

בהחלט. המקרה של הטניסאית שראפובה הוא דוגמא טובה. אחד המרואיינים אמר לי: "כשאישתי ואני היינו צופים בבית בטניסאית שראפובה, בכל פעם ששמענו את אותה גונחת כשהיא מכה בכדור זה נגמר בסקס". אנחנו רואים את שראפובה וזה מזכיר לנו את חדר המיטות. אבל כשאינבניסביץ, עושה את אותה פעולה זה לא מעלה בנו קונוטציות מיניות.





צילום: מעיין רימר לאלירז כ"ץ סוננברג (קרוספיט השומרים). למצולמות אין קשר למחקר






ג. השיח המתנצל של נשים


למרות השינוי אותו הזכרתי לעיל, אחת התופעות הבולטות גם כיום היא עצם העובדה שהגברים מרגישים שחדר הכשר הוא הטריטוריה שלהם, הם מרגישים בבית. בעוד הנשים מתנהגות כאורחות. ניתן לראות את זה גם ביחס המתנצל של הנשים סביב השימוש במכשירים היעודיים בחדר הכושר, וגם בהבדלים באופן ההתנהגות והלבוש של הגברים והנשים.

כשגבר מתאמן על מכשיר מסוים, ויש גבר אחר שגם מעוניין להשתמש בו סביר להניח שהוא יפנה אליו:" גבר, עוד כמה נשאר לך פה?", או "אחי, עוד כמה יש לך?" והתשובה לרוב תהיה :"יש לי עוד שלושה סטים אבל בו נעבוד יחד, אחד אחד" ואז סביר להניח נראה אותם עובדים יחדיו לסרוגין.

אצל נשים לעומת זאת המצב שונה. אם בחורה מתאמנת על מכשיר מסוים, וגבר ישאל אותה "סליחה, עוד כמה זמן נשאר לך פה?" לעתים קרובות היא תשיב "לא, לא אני מסיימת. הנה סיימתי" ההתנצלות חוזרת על עצמה גם כיום פעמים רבות, כאילו היא נמצאת בטריטוריה זרה. כאילו שהיא אורחת. נכון שהיו מקרים שמישהי השיבה שיש לה עוד מספר סטים. אבל ברוב המקרים התגובה הייתה מתנצלת. אני זוכר שזה מאוד תסכל אותי אז ומאוד מתסכל גם היום. התופעה הזו חזרה על עצמה בארבעה חדרי כשר שונים במרכז. צריך לזכור כי מבחינת הנשים הסמכות הגבוהה פה היא הגברים. ומכאן ההתנצלויות. ואצל הגברים זה אפילו מגיע למצב כזה שהם משאירים את המגברת המיוזעת שלהם על המכשיר בכוונה בזמן שמתאמן זר מתאמן על המכשיר.


גברים בחדרי הכשר הם הרבה פחות ״מהודקים״ בהופעה שלהם. באופן די כללי הייתי אומר שהם פחות משקיעים בלבוש. הם לרוב מגיעים עם חולצה או גופייה. נשים הרבה יותר ממושטרות בחדר הכשר - יותר משקיעות בלבוש, ומגיעות הרבה פעמים מאופרות. שמתי לב שהרבה נשים דיברו על כך שהן לא מרגישות בנח להזיע בחדר המרכזי בחדר הכושר. בשיעורי ספינינג כן, אבל לא בחדרים הגדולים. לא בחלקים המשותפים לגברים. בחוויה שלהן הן מתארות את זה כ-"להזיע כמו בהמה", "אני לא מרגישה בנח", "אני מרגישה מסריחה", "אני מרגישה לא נעים".


ד. הבדלים ביחס לגוף והופעה חיצונית


גברים בחדרי הכשר הם הרבה פחות ״מהודקים״ בהופעה שלהם. באופן די כללי הייתי אומר שהם פחות משקיעים בלבוש. לדוגמא הם בוחרים לא פעם להופיע לחדר הכושר עם חולצה או גופייה ישנה/בלויה/ דהויה. נשים הרבה יותר ממושטרות בחדר הכשר - יותר משקיעות בלבוש, ומגיעות הרבה פעמים מאופרות. שמתי לב שהרבה נשים דיברו על כך שהן לא מרגישות בנח להזיע בחדר המרכזי בחדר הכושר. בשיעורי ספינינג כן, אבל לא בחדרים הגדולים. לא בחלקים המשותפים לגברים. בחוויה שלהן הן מתארות את זה כ-"להזיע כמו בהמה", "אני לא מרגישה בנח", "אני מרגישה מסריחה", "אני מרגישה לא נעים". ומצד שני אנחנו יכולים לראות גברים בחדר הכשר, צועקים, מפליצים. אין להם כמעט מגבלות.



ה. שיח מפלה מגדרית


במציאות זאת זה לא באמת מפתיע להבחין כיצד המאמנים והמאמנות עושות שימוש בשיח סקסיסטי ומפלה מגדרית כלפי המתאמנים שלהם. ניתן לראות סנקציות משמעותיות שמופעלות על גברים שמראים סימני עייפות, לא מצליחים להרים משקלים גבוהים, או שאין להם חשק באותו היום. מיד משווים אותם לנשים בצורה דיי מזלזלת. שמעתי לא פעם מאמן אומר למתאמן: "יאללה בואנה תזוז כבר מה אתה כוסית, אתה בחורה?? אל תהיה קוקסינל! גם מאמנות מאמצות את השיח הזה. רק בשבוע שעבר יצא לי לשמוע מדריכה שרדתה במתאמן שלה: "מה נהיית לי כוסית? תתחיל לזוז כבר!"

צריך להבין שהנשים בחדר הכושר נמצאות ב-"לוז-לוז סיטואיישן". אם הן יגידו שקשה להן, או שהן לא יכולות, יגידו שהן מפונקות, מתנהגות כמו "בחורות", שהן משעתקות את היכולת הכביכול "נשית", בכך שהן לא מתאמצות כמו הגברים ולכן לא מרימות משקלים כבדים. אבל אם הן כן ירימו משקולות כבדות, וגם ״חס וחלילה״ ישחררו צעקה כמו הגברים, הן עלולות לערער על הזהות המגדרית שלהן ויגידו עליהן שהן לסביות, בוצ׳יות, שהן מתנהגות כמו גברים, או שהן לא סקסיות.


מה משפיע על המופעים הללו? האם יש הבדל בין חדרי כושר, ואילו גורמים משפיעים על ההבדלים?


חשוב לציין שבמחקר של אסתר ושלי כן ראינו הבדלים בין חדרי הכשר במקומות שונים. כאמור במחקרים ההתחלתיים שלנו עשינו השוואה בין תל אביב לעומת עמק חפר. שם זה היה לגמרי אחרת, להפתעתנו כמעט ולא ראינו שם את המופעים שדיברתי עליהם. העלנו כמה השערות לכך.

אגע בקצרה בשתי נקודות מעניינות. ראשית, הבעלים של חדר הכשר במכמורת הייתה אישה אשר עודדה נשים להתאמן. היא בעצמה הייתה מאוד פעילה בחדר הכושר. שנית, בניגוד לעמק חפר, תל אביב היא הרבה יותר תחרותית והישגית. אז מצד אחד כמטרופולין הציפייה שהיא תהיה ליברלית יותר, אך בפועל גברים נוטים להגדיל את ההון האישי שלהם באמצעות הבלטת המימדים הגופניים וזה משפיע גם על האווירה בחדר הכשר. אגב, אציין שבדומה לתל אביב, גם במספר חדרי כושר בברלין (בהם התאמנתי לאורך מספר שנים) המצב מאוד דומה למה שמתרחש כאן. באחד מחדרי הכושר במרכז ברלין אף הוקצה חדר קטן (ומוזנח יש לומר) רק עבור נשים שמרגישות לא בנוח עם המבטים והצעקות של הגברים.


מה היית ממליץ למנהלי חדרי הכושר על מנת להביא יותר נשים להתאמן ולהרגיש בנח?


הייתי ממליץ למנהלי חדר הכושר לבחון מחדש את החלל ולעצב אותו בצורה שוויונית יותר. לדוגמא להפסיק לייעד לנשים משקולות קלות, ״חמודות״ וורודות. דוגמא נוספת, בבואן להירשם לחדר הכושר נכון יהיה להציג עבורן את מכלול חדר הכושר, כולל את אזור המשקולות החופשיות ולדרבן אותן להתאמן באותם איזורים שנתפסים ״גבריים״. מעציב לראות כי בניגוד לגברים, נשים לרוב מקבלות סיור הכרות ״נשי״ בחדר הכושר המתמקד יותר באיזורים ה״נשיים״ כמו אולמות האירובי, מכונות הישבן והירכיים ואולם הספינינג. הקורספיט הוא בהחלט התחלה טובה עם זאת חדרי הכושר עדיין אתנו וסביר יהיה להניח שהם ימשיכו להיות איתנו עוד שנים רבות. על מנהלי חדר הכושר לייצר מרחב שוויוני שייתן לנשים תחושה שהן שייכות ושוות זכויות לגברים.




198 views0 comments