Search
  • Adi Mohel

ד״ר יעלה להב רז: משא ומתן בין זהות מגדרית, דתית ואתנו-לאומית, של שחקניות כדורגל ערביות בסכנין

Updated: May 26

שם: ד"ר יעלה להב רז

אוניברסיטה: בן גוריון

תפקיד: מרצה בכירה במחלקה לסוציאולוגיה ואנתרופולוגיה



מדוע בחרת תחקור את התחום של מגדר וספורט?


אני אנתרופולוגית, ולנושא של כדורגל ונשים ערביות בכדורגל נחשפתי בצורה מקרית לחלוטין עוד בתואר הראשון. הייתי צריכה לעשות סמינר מחקרי על תנועות מחאה, ולא כל כך עניין אותי לבחור עוד תנועת מחאה פוליטית כזו או אחרת. במקרה במקום העבודה שלי היה לי ידיד מנצרת, ובאחת השיחות בינינו בעבודה, הוא סיפר לי שיש לו ידידה, בחורה ערבייה נוצרייה מנצרת שמשחקת כדורגל. זה נורא עניין אותי, וביקשתי את רשותו לדבר איתה. כששוחחתי איתה, חשבתי על כך שבהשתתפות שלה בקבוצה יש איזשהו אלמנט של מחאה. וברגע שהיא אמרה לי שכן, ודיברה איתי על המאבק שלה והמורכבות שלה בין להיות שחקנית ערבייה-נוצרייה שמשחקת כדורגל, ביקשתי את רשותו של מי שהנחה את הסמינר והחלטתי לעשות עבודה מחקרית על הקבוצה, ולבדוק האם קיים אלמנט של מחאה בעצם ההשתתפות של שחקניות הכדורגל במשחק. מאוחר יותר, כשהתחלתי את התואר השני והתלבטתי על מה לכתוב את התזה, החלטתי שטרם פיצחתי עד הסוף את הנושא של "הפועל בנות סכנין", והייתי רוצה להרחיב אותו לתזה.


תחום ושיטת המחקר


עשיתי עבודת שדה של שנה, שכללה ראיונות עומק ותצפיות על שגרת האימונים והמשחקים של שחקניות הקבוצה. התלוויתי אליהן למשחקים, לחדרי הלבשה, לנסיעות באוטובוס בדרך למגרשים. לרוב הייתי הקהל היחידי במשחקים. מתוך העבודה הזו יצא המאמר "חלוצות" שמבוסס על עבודת התזה. למעשה הכדורגל אף פעם לא היה מה שעניין אותי. עניין אותי נשים, וכיצד הן נושאות ונותנות במרחבים שבהם הן פועלות. כשהתחלתי לנסות ולחפש ספרות מחקרית בנושא, מצאתי ספרות מחקרית על כדורגל גברים בסכנין , אך לא הייתה כלל כתיבה על כדורגל נשים בארץ, ובטח לא מעורבות של נשים מקבוצות מיעוט בכדורגל. זו ממש הייתה קרקע שהייתי צריכה ליצור אותה יש מאין.

כיום אני חוקרת אספקטים שונים ומגוונים של תעשיית המין הישראלית. הדוקטורט עסק בצרכני זנות והאופן בו הם משתמשים במרחב המקוון.


אחד הדברים שגיליתי, הוא שלמעשה תחת המורכבות הזו של הזהות, הן מבצעות משא ומתן תמידי מול החברה. גם מול החברה המקומית שלהן, אבל גם מול החברה הרחבה יותר, החברה היהודית. ואז הן מנהלות גם משא ומתן מגדרי, וגם משא ומתן אתנו- לאומי.

תאוריית המיקומים הצולבים והביטוי שלה בספורט


כשאנחנו מדברות בכלל על שילוב של נשים בספורט אנחנו צריכות לדבר על תאוריה שאנחנו מכנים אותה באקדמיה תאוריית המיקומים הצולבים או הצטלביות. הרבה פעמים כשנשים נכנסות לזירת הספורט, שהיא פעמים רבות זירה גברית במהותה בטח ובטח כדורגל בחברה הישראלית, אז הן נאלצות להתמודד עם מיקומים שונים של שוליות. למה הכוונה? זאת אומרת שהן גם מתמודדות עם הזהות המגדרית שלהן. היותן נשים שמשחקות משחק שהוא גברי במהותו. אבל אם אנחנו מדברות על נשים מקבוצת מיעוט, אנחנו מדברות על שוליות שהיא לא רק כפולה אלא אפילו משולשת ומרובעת. העובדה למשל שהן נשים בעלות צבע, מקבוצות אתניות שונות, או מקבוצות דתיות שונות. ואז הן צריכות להתמודד גם עם היותן נשים, במקרה שלי גם עם היותן ערביות, גם עם היותן דתיות. יש להן ערב רב של זהויות וכל אחת מהן מביאה איתה מורכבות בפני עצמה. ואז כשאנחנו מנסות להבין את המקום שהכדורגל משחק בחוויה שלהן ובזהות שלהן, אנחנו לא יכולות להתעלם מההצטלבות בין מיקומי השוליים. מה שעניין אותי, היה לנסות ולהבין את החוויה שלהן כשחקניות כדורגל, ואיזה תפקיד הכדורגל משחק בזהות שלהן.


משא ומתן מול הקהילה


אחד הדברים שגיליתי, הוא שלמעשה תחת המורכבות הזו של הזהות, הן מבצעות משא ומתן תמידי מול החברה. גם מול החברה המקומית שלהן, אבל גם מול החברה הרחבה יותר, החברה היהודית. ואז הן מנהלות גם משא ומתן מגדרי, וגם משא ומתן אתנו- לאומי.

חוקרת בשם קנדיוטי, קבעה מושג שנקרא "התמקחות עם הפטריארכיה". כלומר אנחנו כולנו כנשים חוות דיכוי מסוג כזה או אחר. אבל נשים מקבוצות מיעוט חוות דיכוי משולש ואפילו מרובע. יחד עם זאת זה לא אומר שנשים מדוכאות לחלוטין, או שאין להן שום יכולת לייצר את עצמן כסובייקט פעיל. והמושג של קנדיוטי, של ההתמקחות עם הפטריארכיה, בעצם בא ומבהיר שנשים מנהלות משאים ומתנים כל הזמן על גבולות. זה יכול להיות על גבולות דתיים, גבולות מגדריים, אתניים וכדומה. אותי עניין לראות היכן מתקיימים המשאים ומתנים האלה. היכן הנשים מצד אחד כן מקבלות על עצמן את הגבולות שהחברה מציבה (גם המקומית וגם הרחבה), ובאותה נשימה היכן הן גם מאתגרות את הגבולות האלה.


משא ומתן מגדרי


חלק מהתפיסה החברתית של הכדורגל בישראל היא שהוא משחק מאוד מאוד גברי, והזהות הזו ממש נכנסת וחודרת לאופן שבו נשים נושאות וחוות את הגוף שלהן. מאחר והיא אינה מתיישבת עם העובדה שיש להן יותר שרירים, ושהגוף שלהן פתאום מקבל איזושהי אסרטיביות, כשאסרטיביות כשלעצמה היא תכונת אופי שנתפסת כפחות מתאימה בעיני החברה לנשים, בטח ובטח לנשים מקבוצות מיעוט. ואז אחד הדברים המעניינים היה לראות איזה משא ומתן הנערות מנהלות מול התפיסות האלה.


לצד הנערות שהפנימו את התפיסה וניסו "להחזיר" את הנשיות שנעלמה במשחק, היו כאלה שמאוד נהנו מהכוח שהן קיבלו מהמגרש. נערות שראיינתי ממש הראו לי "תראי את השרירים שלי בידיים, תראי את השרירים שלי ברגליים. אני אוהבת את זה. אני אוהבת פתאום להרגיש שיש לי כוח"

חלק מהנערות הפנימו את התפיסות שהכדורגל גברי והמשחק הוא גברי ובמשחק הן צריכות לשאת את הגוף שלהן בצורה קשוחה יותר, אז הן דווקא ניסו "להחזיר" לעצמן איזושהי נשיות שנעלמה להן במשחק. הייתה מישהי שאמרה לי שברגע שהמשחק נגמר "אני חייבת לרוץ ולשטוף ממני את הריח של הדשא". או שהן הקפידו להתאפר או לענוד עגילים, ולענוד שרשראות או ללבוש שמלות, כדי שחס וחלילה לא יגידו להן בחברה שלהן שהנה תראו הן משחקות כדורגל ובגלל זה הן גבריות. זו הייתה אסטרטגיה אחת.


לצד הנערות שהפנימו את התפיסה וניסו "להחזיר" את הנשיות שנעלמה במשחק, היו כאלה שמאוד נהנו מהכוח שהן קיבלו מהמגרש. נערות שראיינתי ממש הראו לי "תראי את השרירים שלי בידיים, תראי את השרירים שלי ברגליים. אני אוהבת את זה. אני אוהבת פתאום להרגיש שיש לי כוח". ודווקא הנערות הללו, שכאילו נשאו בגאון את האלמנטים הגופניים הגבריים הבינו באותה נשימה שהן גם משלמות מחיר מאוד כבד. כי אלו נשים שאפילו החברה המקומית, כולל יו"ר הקבוצה לא ראה אותן בעין חיובית. מכיוון שהן כאילו פרצו את הגבולות של המגרש יותר מדי. יותר ממה שגבולות החברה מאפשרים להן. זאת אומרת הן כבר באמת עברו לקבוצה השנייה. אז זה בכל מה שקשור למשא הוא מתן מגדרי, שקיים גם במינונים כאלה ואחרים אצל נשים בכלל.


במה זה בעצם שונה מהקשיים הרגילים של נערה בספורט? הרי אנחנו מכירות את הסוגיה הזו גם מהחברה הכללית?


זה נכון שכלל הנשים חוות דיכוי. אבל כמו שאמרנו נשים מקבוצות מיעוט חוות את זה ביתר שאת. נשים בחברות מסורתיות שבהן מצופה מנשים לא להיות אסרטיביות, להיות ברות חיתון, ושבגיל 18 אפשר יהיה ניתן לשדך אותן לגבר, צריכות להיזהר עוד יותר משחקנית בתל אביב. אז נכון שגם שחקנית בתל אביב או חולון או אשדוד חווה את אותן תפיסות חברתיות שאומרות "מה את גבר? כי את משחקת כדורגל" אבל אין כאן סכנה ממשית עבורן. עבור נערות בסכנין, לפחות בתקופת המחקר, כן הייתה סכנה מאוד גדולה שברגע שימשיכו לשחק או לא ישמרו על הנשיות, אז העתיד שלהן להתחתן או להביא ילדים יפגע באופן ממשי. זאת אומרת שמכבש הלחצים שהופעל עליהן, היה גדול הרבה יותר ממישהי שאינה מקבוצת מיעוט.


משא ומתן אתנו לאומי


עוד משא ומתן מעניין שהשחקניות בסכנין ניהלו היה המשא ומתן האתנו-לאומי. משא ומתן מתמיד על הזהות שלהן. מי הן? כיצד הן מגדירות את עצמן? הן נערות פלסטיניות? ישראליות? ערביות ישראליות שחיות בישראל או בפלסטין הכבושה? אלו הגדרות שהן הביאו, מכיוון שהן חיות באמת תחת זהות מאוד מאוד מבלבלת.

אחד הדברים המעניינים היה לראות כיצד הכדורגל הופך למכשיר שדרכו הנערות מנסות לנווט בין סבך הזהויות המבלבל הזה. הרבה פעמים אנחנו שומעות, שספורט הוא זירה לא פוליטית. או שכדורגל הוא א-פוליטי, ושאנחנו צריכות להשאיר את הפוליטיקה מחוץ למגרש. ודווקא מה שאני מראה הוא שהמשא ומתן שהן מנהלות וגם האופן שבו מנהל הקבוצה מתווה את האופי של הקבוצה הוא כביכול א-פוליטי, אבל דווקא הניסיונות לייצר אותו כא-פוליטי הופכים אותו להכי פוליטי שיש. ולמה הכוונה? אתן דוגמא: הייתה נערה שאימא שלה הייתה נוצרייה מאחת המדינות הנורדיות ואבא שלה היה מוסלמי. היה לה שיער בלונדיני ועיניים כחולות כמו לאימא שלה וגם השם שלה היה שם יהודי. אותה נערה נסעה למשלחת בין לאומית בזמן הלימודים. היא סיפרה שהיא נסעה למפגש עם סטודנטים ממדינות ערב וסטודנטים פלסטיניים. כשהגיעה לשם היא נתקלה בקושי להגיד מאיפה היא. מה הזהות שלה? זאת אומרת היא לא פלסטינית, כי הגיעו סטודנטים מפלסטין. היא חששה שאם היא תגיד שהיא ערבייה מישראל, סטודנטים ממדינות ערב יחשבו שהיא בוגדת, מאחר והיא אינה חיה במדינות ערב אלא במדינה יהודית-ישראלית. היה לה קושי ממשי להגדיר את הזהות שלה ומי היא בכל סבך הזהויות הזה. ואחת האסטרטגיות שלה הייתה להציג את עצמה כ"אני מסכנין". כלומר הזהות המקומית הסכנינאית הפכה עבורה ועבור נערות אחרות לזהות שנותנת ביטחון. כזו שמאפשרת להן לא להצהיר שאת בהכרח ערבייה פלסטינית שחיה בישראל ואת גם לא רק ישראלית או רק פלסטינית. זו איזושהי אסטרטגיה שנותנת ביטחון. אז איפה נכנס כאן הכדורגל? המשחק של הכדורגל, כתוצאה כמובן מהמרכזיות של קבוצת הגברים של הפועל בני סכנין, הפך למוקד גאווה גדול לעיר, כך שהזהות הסכנינאית הייתה הדרך של הנערות הללו להצהיר לפני הקהילה המקומית שלהן שאנחנו נשים טובות כי אנחנו נאמנות לסכנין. אנחנו לא נאמנות לישראל, אנחנו לא נאמנות לפלסטין, אנחנו נאמנות קודם כל לזהות המקומית העירונית שלנו. אנחנו סכנינאיות. הייתה בזה איזושהי הקלה. לצד זאת, הבחירה הזו אפשרה להן גם לנהל משא ומתן עם הקהילה היהודית ואל מול החברה היהודית ישראלית, ולהראות שהן לא מאיימות. כי הן לא פלסטיניות, הן סכנינאיות. ואז הן כל הזמן משחקות כנשים טובות מול החברה שלהן וכערביות טובות שלא מאיימות על אף אחד מול החברה היהודית. אז זו ממש הייתה אסטרטגיה מחושבת שמרבית הנערות נקטו בה.



בזמנו שאלתי את יו"ר הקבוצה מדוע הן אינן ממשיכות לשחק. הוא הסביר לי שאחרי גיל 18 המשפחה כבר לא מוכנה שהנערה תמשיך לשחק. גם ככה צריך לשכנע את המשפחה שהיא תשחק, אבל אחרי גיל 18 את צריכה או להתחתן או ללכת ללימודים גבוהים. זאת אומרת החברה מוכנה לקבל את זה שאת משחקת כדורגל כל עוד זה נתפס כמין איזושהי משובת נעורים שכזו. אבל בגיל 18 את כבר צריכה להיות רצינית. את לא יכולה להמשיך עם השטויות האלה של הנערות.


לצד זאת היו הרבה נערות שהצהירו שהן היו רוצות לשחק בקבוצות יהודיות. וכאן חשוב להגיד שכשאני עשיתי את המחקר סכנין הייתה הקבוצה היחידה בליגה. היום יש עשר קבוצות בחברה הערבית מול 30 בחברה היהודית. זה עדיין לא מצב שוויוני, אך בהחלט הייתה פריחה גדולה בקבוצות כדורגל הנשים ביישובים הערביים מאז המחקר. היום יש יותר אפשרויות, אך אז לא היו. והשחקניות שדיברתי איתן רצו מאוד לשחק בקבוצות אחרות ולא אפשרו להן. כלומר יו"ר הקבוצה לא שחרר את הכרטיס שלהן ולא אפשר להן לשחק בקבוצות יהודיות. כך שלמעשה הן הבינו גם ממנו שהן חייבות לשמור כאן על הגבולות של הקבוצה והקהילה המקומית, אחרת הן למעשה בוגדות בזהות ובגאווה המקומית לאומית שלהן.


תקרת הזכוכית - המעבר מנערות לנשים


אחת המסקנות שלי מהמחקר היא שהשחקניות עומדות בפני תקרת זכוכית מאוד ברורה. כשעשיתי את המחקר, קבוצת הכדורגל של בנות סכנין הגיעה להישגים מאוד גבוהים בליגת הנערות. הן אפילו זכו באליפות ישראל ויצגו את ישראל במכבייה. המכבייה היא אמנם מסגרת משחקים לספורטאים יהודיים, אבל מה לעשות שהן זכו באליפות ונאלצו לשלוח אותן לשחק?. אבל למרות שהן היו מאוד טובות בליגת הנערות, ברגע שהן הגיעו לגיל 18 לא הייתה שום המשכיות. ואז אין בעצם דור שיכול להפוך למאמנות או לשחקניות בליגת הבוגרות. הן מגיעות לתקרה מסוימת ולא מסוגלות להתקדם. וזוהי בדיוק תקרת הזכוכית שנשים נאלצות להתמודד איתה בכל מיני זירות. בזמנו שאלתי את יו"ר הקבוצה מדוע הן אינן ממשיכות לשחק. הוא הסביר לי שאחרי גיל 18 המשפחה כבר לא מוכנה שהנערה תמשיך לשחק. גם ככה צריך לשכנע את המשפחה שהיא תשחק, אבל אחרי גיל 18 את צריכה או להתחתן או ללכת ללימודים גבוהים. זאת אומרת החברה מוכנה לקבל את זה שאת משחקת כדורגל כל עוד זה נתפס כמין איזושהי משובת נעורים שכזו. אבל בגיל 18 את כבר צריכה להיות רצינית. את לא יכולה להמשיך עם השטויות האלה של הנערות.


מה היה היחס לשחקניות שאתגרו את התפיסה הזו ודיברו על המשך קריירה או יציאה לקולג'ים?


לפני עשר שנים בזמן המחקר ההתייחסות לא הייתה חיובית. יש דוגמא מעניינת של שחקנית שבכלל לא הייתה מסכנין, היא היית מהכפר השכן, אבל היא תמיד הייתה כוכבת. יכולת לראות עליה שהיא הייתה משהו אחר. ראו ש"יש לה את זה" ברגליים. היא הייתה אוהדת כדורגל שרופה וראתה משחקים, והאליל שלה אז היה רונלדיניו. ובאחד המשחקים אותה שחקנית הבקיעה גול והיא הבקיעה אותו על ידי כך שהיא נשכבה על הדשא והכניסה את הכדור עם האף. וברגע שהכדור נכנס לשער, היא התרוממה, הכניסה את היד למכנסיים, עשתה תנועה מגונה ורצה ככה במגרש. כשיו"ר הקבוצה ראה את זה, הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו. מבחינתו זו הייתה פריצה של כל הגבולות האפשריים. התנהגות לא נאותה, חצופה, שלא מתאימה לא להיותה אישה ולא להיותה מייצגת את סכנין. ההתייחסות אל אותה שחקנית הייתה כאל סוררת, מישהי שלא מצליחים לשלוט עליה. הכירו בזה שהיא הייתה שחקנית טובה. אבל היא לא הייתה אישה טובה, היא לא הייתה אזרחית טובה. ואז היחס הוא אמביוולנטי. מכיוון שחמיד (יו"ר המועדון) אמר "אותי לא מעניין כדורגל, אותי מעניין חינוך. אני משתמש בכדורגל כאמצעי חינוכי על איך אני מחנך את הנערות הללו להיות נשים טובות, אימהות טובות ואזרחיות טובות."

עכשיו אנחנו בראייה ביקורתית יכולות לנסות ולפרק מה זה אומר להיות נשים טובות, אזרחיות טובות או אימהות טובות. אבל זו הייתה התפיסה שלו שהוא ניסה להחדיר דרך הכדורגל. אבל כמובן שזה לאו דווקא אומר משהו לגבי התפיסה שלי או שלהן לגבי מה זה אומר להיות אישה טובה.


מדוע לדעתך הקימו קבוצת נשים דווקא בכדורגל ולא בענף אחר שאולי נתפס "נשי" יותר


אצל חמיד באופן ספציפי זה הפך להיות כדורגל משום שהכדורגל הגברי מאוד נוכח בסכנין. אי אפשר להבין את הכדורגל של בנות סכנין מבלי להבין את הקונטקסט הרחב יותר של המועדון, שבא לידי ביטוי בגאווה הלאומית של סכנין דרך הכדורגל. זאת אומרת לא סתם קבוצת כדורגל הנערות הראשונה במגזר קמה והייתה דומיננטית עד 2017 דווקא בסכנין ולא בכפרים אחרים. לכן זה לא מפתיע בעיני שחמיד לקח את הזירה הזו והכניס לתוכה נשים ונערות. אפשר כמובן לעשות את זה בעוד ענפים, אבל ענפי ספורט אחרים דורשים השקעה כספית מאוד גדולה. שזה גם משהו שצריך לזכור על כדורגל. כדורגל הוא משחק שכביכול אינו מצריך השקעת משאבים מאוד גדולה. את צריכה מגרש עם דשא כזה או אחר, את צריכה כדור, ואת צריכה שני שערים. עכשיו כמובן שאת צריכה משאבים. וכמובן שהיו משאבים לא שוויוניים בין גברים ובין נשים בכדורגל. אבל מבחינת ההשקעה של חמיד, התעמלות אומנותית או שחייה למשל דורשות הרבה יותר השקעה מכדורגל. כאן מדובר במשאבים שכבר היו קיימים. יש מגרש מסכנין, אפשר פשוט לבוא ולהתאמן בו. התשתית קיימת ואז באופן טבעי גם אפשר להפוך אותה לזירה לחניכות טובה.


טיפ למגרש


מה לדעתך מאמנים ומנהלי קבוצות צריכים לקחת בחשבון כדי לאפשר ליותר נערות ערביות לקחת חלק בענף הכדורגל ובספורט בכלל?


כשיש מאמן גבר אז חשוב שהוא יהיה מאוד רגיש תרבותית. זאת אומרת, חשוב שהוא ינסה להבין את הרקע שממנו מגיעה אותה שחקנית. הרקע הזה יכול להיות לאומי, אתני, או דתי. או רקע של זהות מינית.

אני חושבת שצריכות להיות יותר מאמנות. כל עוד הזירה הזו נשלטת באופן דומיננטי על ידי מאמנים גברים, יו"רים, רופאים ומסז'יסטים גברים, יש קושי מאוד גדול להביא נערות. אנחנו מדברות על גיל ההתבגרות שהוא מאוד מורכב. הנושא של התבגרות הורמונלית, של מחזור, של קושי רגשי. נשים ונערות צריכות שיהיו להן בנות-ברית איתן במגרש. אני חושבת שכשיותר נשים ונערות צעירות יכנסו למערכת ויראו לנערות שיש לאן לשאוף ושיש להן כתובת דברים ישתנו.

כשיש מאמן גבר אז חשוב שהוא יהיה מאוד רגיש תרבותית. זאת אומרת, חשוב שהוא ינסה להבין את הרקע שממנו מגיעה אותה שחקנית. הרקע הזה יכול להיות לאומי, אתני, או דתי. או רקע של זהות מינית. אחת הסטיגמות הרחבות כלפי שחקניות כדורגל הוא שכולן לסביות, ואצל הנערות שאני חקרתי העניין הזה היה טאבו מאוד גדול. היה חשש מאוד גדול מכך שמישהו חס וחלילה יגיד עליהן דבר כזה. צריך להכיר במורכבות של הצטלבות מיקומי השוליים, וההצטלבות הזו היא נורא מורכבת. צריך לדעת איך לנהוג בה בעדינות, וקודם כל להכיר בה. ואז מתוך ההבנה הזאת אפשר לחשוב איך מייצרים כלים שמסייעים לנו להתמודד איתה.







45 views0 comments