Search
  • adimohel

סוזי בן דורי: מה גורם לנשים בגיל המעבר לקום בבוקר ולרוץ מרתון?

Updated: Apr 11



 

שם: סוזי בן דורי

תפקיד: חוקרת מגדר ותרבות

מוסד אקדמאי: אוניברסיטת תל אביב

חוג: סוציולוגיה ואנתרופולוגיה





סוזי בן דורי, חוקרת מגדר ותרבות, כתבה את עבודת המאסטר שלה על חוויותיהן של נשים בגיל המעבר בספורט סיבולת. השאלה שהעסיקה אותה היא כיצד נשים נכנסות לזירה המזוהה כזירה גברית ומה עושות שם נשים בגיל זה. מה גורם לאישה הנמצאת בין גיל ארבעים לשישים, לצאת לריצת מרתון, טריאתלון או להפוך לאשת/איש הברזל? כיצד ההתמודדויות שלה שונות מאלו של גברים באותו הגיל, ומה היא מרוויחה מזה עבורה ועבור נשים אחרות?



מה את עושה היום? מה החיבור שלך לעולם הספורט?


בימים אלו אני מסיימת את עבודת הדוקטורט שלי שעוסקת בספורט פנאי של נשים פלסטיניות בישראל בחוג לסוציולוגיה באוניברסיטת תל אביב. עסקתי בעבר בתחום הייעוץ הארגוני ועשיתי תואר שני עם תזה בתוכנית למגדר באוניברסיטת תל אביב. במהלך העבודה על התזה נחשפתי לעולם הספורט. זו הייתה תקופה בה כל הסביבה שלי, ואני בתוכה, נדבקה באיזושהי 'אפידמיה' שבה קמות נשים באמצע החיים ומתחילות לרוץ ולשחות ולרכוב, ולמעשה מתרחשת מעין דרמה חדשה בחיים. וכך למרות שכנערה או כאישה צעירה, הספורט לא היה חלק מרכזי בחיי מצאתי את עצמי הופכת לחלק מתופעה מתרחבת שבה נשים מתחילות להשתתף בטריאתלון ומרתונים ואיש הברזל, והן בוחרות לעשות זאת דווקא בתקופה כרונולוגית בחיים שבה זה הכי לא מובן מאליו שהן יעשו זאת.

אצלנו הפמיניסטיות אומרות "אנחנו קודם כל חוקרות את עצמנו ורק אז מביאות את התובנות לעולם". ובאמת כשכל זה התחיל לא הצלחתי להבין מה קרה שם, והחלטתי לחקור את העניין. עם סיום התזה המשכתי לדוקטורט בחוג לסוציולוגיה, וכיום אני מרצה ומלמדת.




כיצד הגעת לחקור את הנושא של מגדר וספורט?


התחום של הספורט כזירה מחקרית הוא תחום מרתק בעיני לחקירה סוציולוגית ופמיניסטית. הוא גם זירה תרבותית מאוד משקפת ומעצבת, וגם זירה פוליטית, שבאמצעותה אפשר לשאול שאלות חשובות על איך החברה שלנו נראית, מהן המורכבויות שהיא מכילה בתוכה, מהם המיקומים ההיררכיים והפריוויליגיים הקיימים בה, ומי משתייך אליהם".

דווקא הזירה של ספורט הפנאי, שעל פניו נתפסת כשמשהו שולי (בניגוד לזירת העבודה או הקריירה), חושפת כי חיי היום יום שלנו הם זירה פוליטית. עד כמה זמן הפנאי שלנו משקף תפיסות ממוגדרות ביחס למין, ביחס למגדר, ביחס לגיל, ביחס ליכולת ולאופק שלנו, ועד כמה חשוב באמצעות הזירה הזו לערער ולשאול שאלות על הקטגוריות החברתיות האלה, ולהציע תסריטים תרבותיים חדשים. האפשרות של הזירה הזו לייצר נרטיב חדש היא מרתקת ומשמעותית. ההשלכות הן מעבר לאישה ספציפית, אלא לכלל הנשים והילדות בכלל. מבחינה חברתית ופוליטית יש לנרטיב החדש הזה ערך גבוה.




דווקא הזירה של ספורט הפנאי, שעל פניו נתפסת כשמשהו שולי (בניגוד לזירת העבודה או הקריירה), חושפת כי חיי היום יום שלנו הם זירה פוליטית. עד כמה זמן הפנאי שלנו משקף תפיסות ממוגדרות ביחס למין, ביחס למגדר, ביחס לגיל, ביחס ליכולת ולאופק שלנו, ועד כמה חשוב באמצעות הזירה הזו לערער ולשאול שאלות על הקטגוריות החברתיות האלה, ולהציע תסריטים תרבותיים חדשים.

מהו נושא המחקר שלך?


תקופת הגיל בה התמקדתי במחקר הייתה התקופה שבין גיל ארבעים לשישים. בספרות הסוציולוגית תקופה זו מכונה גיל הביניים או הגיל השני. בשפה הרפואית היא מציינת את ההיבט הטמפורלי של גיל המעבר. אך אחת התובנות המרכזיות מהמחקר היא שמהבחינה החברתית, הקטגוריה של "גיל המעבר" נושאת בתוכה משמעויות הרבה יותר מורכבות. הנשים שהתראיינו למחקר החלו לנהל בגיל הזה אורח חיים ספורטיבי כמעט מקצועני. הן מצאו עצמן מתאמנות חמש פעמים בשבוע, כשמערך האימונים כלל: ריצה רכיבה ושחייה. מבחינתן מדובר היה במעבר מאוד דרמטי בחיים, והניסיון להסביר את ההתמסרות הזו היה באמצעות שיח רווח סביב התמכרות לאנדורפינים, אך ההסבר הזה לא הניח את דעתי כסוציולוגית. בעיני הייתה פה תופעה חברתית הרבה יותר רחבה. אם משווים את כמות המשתתפות במרתון טבריה ב-1990, שהיה המרתון הרשמי הבינלאומי הראשון שנערך בארץ, ניתן לראות שפחות מ-3% מהמשתתפות היו נשים (ארבע נשים), ולעומת זאת בשנה שנתיים שקדמו לקורונה, אפשר כבר היה לראות את מספרי המשתתפות במרתונים הפורמאליים צומחים לכיוון ה-15% אחוזים. במבט רחב יותר למה שמתרחש בעולם המערבי, ניתן היה לראות כבר מגמה כמעט שוויונית. בארה"ב 45% אחוז מהמשתתפים הם נשים, ואחד ההסברים לגידול הגורף בהיקף ההרשמה למרתונים היה כניסה גוברת של נשים מעל גיל 40 לתחום.


בתקופת המחקר מדובר היה עדיין בתופעה חברתית חדשה בארץ באופן יחסי. כיום היא כבר הרבה יותר רחבה, וגיל הכניסה של הנשים ירד. מה שעניין אותי מבחינה סוציולוגית ומגדרית היה שמצד אחד התקופה הזאת מקוטלגת כשלב כרונולוגי שבו הגוף הנשי מסיים למלא לכאורה את היעוד הביולוגי של להביא ילדים, של נישואים, ומצד שני מתחיל איזשהו שלב שבו אותו גוף, שעד עכשיו היה צריך להתמקד בתפקידים של נשיות, אימהות, מיניות, משנה פאזה, וכעת השיח העיקרי שפועל עליו הוא שיח רפואי. אותו שיח רפואי מסמן את השלב הזה בחייהן של נשים כהתחלה של שקיעה, הידרדרות, בלות. לא בכדי אנחנו משתמשים במונח של "גיל הבלות", והשיח הפופולארי שמפעילים על נשים בגיל הזה, הוא שיח שעוסק כל הזמן סביב תיקון: קוסמטיקה, התערבות רפואית, הורמונלית. אל מול התפיסה הזו המסמנת את בלותו של הגוף הנשי בגיל הזה, עלתה השאלה, כיצד נשים לוקחות את אותו גוף שמסומן על ידי השיח הרפואי והחברתי ככמעט לא רלוונטי, לתוך זירה בה הגוף נדרש לעבוד בשיא הכוח.


השאלה המרכזית שנשאלה במחקר הייתה כיצד המתח הזה מתיישב בקרב הנשים שבחרו להתחיל לעסוק בספורט סיבולת בגיל המעבר? כיצד הן חוות את זה? מה הן מוצאות שם? מה המוטיבציה שלהן לא רק להיכנס,אלא באמת להישאר שם לאורך זמן?

שאלה נוספת עסקה במה עושות נשים בזירת ספורט הסיבולת, זירה סימבולית שבה חוגגים את הגבריות החדשה ומאופיינת בדומיננטיות גברית? מה מניע נשים להצטרף לזירה הזו, ומה משאיר אותן שם? מה המשמעות האישית והרווחים שהן מקבלות מההשתתפות? בנוסף, סקרנה אותי גם המשמעות החברתית של התופעה הזו.




מהן שיטות המחקר בהן השתמשתם?


המחקר כלל תצפית משתתפת וראיונות עם נשים שעוסקות בספורט הסיבולת - טריאתלטיות, רצות למרחקים ארוכים או מרתוניסטיות. היה לי חשוב לבחור בנשים שעוסקות בתחום כבר פרק זמן ארוך יחסית, לפחות חמש שנים, כדי לבחון ולהבין את המשמעות או ההשפעה של הבחירה שלהן על חייהן ועל זהותן האישית. ולשם כך היו דרושת נשים שנמצאות בזירה הזו כבר מספר שנים, עכך שהספורט כבר הפך לחלק בלתי נפרד מאורח החיים שלהן. הגעתי לנשים מכל קצוות הארץ – מהעיר, מהכפר, מהקיבוצים מהמרכז ומהפריפריה. נשים שהתאמנו במגוון מסגרות אם באופן עצמאי, בקבוצות נשים או בקבוצות מעורבות עם גברים. הייצוג המגוון איפשר לי להשמיע כמה שיותר קולות של נשים ואת החוויה שלהן.


מצאתי שדווקא החוויה של נשים בגיל הזה בספורט הסבולת איפשרה את השינוי הזה. אותן נשים דיברו על כך שהן חוו מעברים רבים בגיל הזהואף אחד מהם לא היה קשור למובן הרפואי. אלו היה מעברים בזמן, במרחב ובזהות שלהן. הגיל היה מבחינתן איזשהו שלב ביניים לימינאלי, לא פה ולא שם. רובן סיימו את שלב האימהות - הן כבר ילדו, הילדים לא היו תינוקות. והשלב הזה שהוא שלב שהוא בין לבין, דווקא איפשר להן שחרור מגדרי יותר גדול ובו היו יכולות להעז ולהיכנס לזירות חדשות, לאזורים חדשים, שלאו דווקא היו קשורים למיקומים התרבותיים שלהן.



מהן התובנות מרכזיות מהמחקר לגבי הסיבות להשתתפות של נשים בגיל המעבר בספורט הסיבולת?


א. אתגור התפיסות של הגוף הנשי בגיל המעבר


למרות שהנשים שלקחו חלק במחקר נמצאות בגיל שהוא אמצע החיים שלהן, ומוגדר סוציולוגית כגיל ביניים, ורפואית/חברתית כגיל מעבר, במשמעות החברתית שלו הוא מסמל איזשהן מגמות של הידרדרות, שקיעה, בלות, עד כדי רפיון. הייצוגים התרבותיים של נשים בגיל הזה הם מאוד מצומצמים, וגם שונים ביחס לייצוגים של גברים באותו הגיל. מצאתי שלמרות שגם גברים חווים השפעות ביולוגיות של גיל המעבר כמו הקרחה, השמנה או אין אונות, מבחינה חברתית אין כמעט התייחסות למקום הזה. הדיבור על גברים בגילאים הללו, עדיין רואה בהם כנמצאים במסלול של התפתחות ומימוש קריירה. אך כשדובר על נשים, המסע הפך ל"משא". הגיל הפך ל נטל. זו השאלה שהובילה אותי לחקור מה עושות הנשים בגילאים הללו במרחב שהוא מאוד אתגרי ותובעני?


מצאתי שדווקא החוויה של נשים בגיל הזה בספורט הסבולת איפשרה את השינוי הזה. אותן נשים דיברו על כך שהן חוו מעברים רבים בגיל הזה אך אף אחד מהם לא היה קשור למובן הרפואי. אלו היה מעברים בזמן, במרחב ובזהות שלהן. הגיל היה מבחינתן איזשהו שלב ביניים לימינאלי, לא פה ולא שם. רובן סיימו את שלב האימהות - הן כבר ילדו, הילדים לא היו תינוקות. והשלב הזה שהוא שלב שהוא בין לבין, דווקא איפשר להן שחרור מגדרי יותר גדול ובו היו יכולות להעז ולהיכנס לזירות חדשות, לאזורים חדשים, שלאו דווקא היו קשורים למיקומים התרבותיים שלהן.


דווקא השוליות הזו במידה לא מבוטלת, איפשרה את הנוכחות שלהן. כי הן היו מתחת לרדאר, הן לא הפריעו לאף אחד. מבחינת מארגני התחרויות למשל המשמעות של הכניסה שלהן הייתה בסך הכל שיהיו עוד קצת נשים בין המשתתפים, וזה שירת טוב את חברות הספורט והמאמנים. היה פה איזשהו שילוב של התאמות בין הצורך שלהן לצורך של השוק. השוק רצה לגדול, והן היו קהל טוב.


העבודה האינטנסיבית עם הגוף בשדה זה היא זו שאיפשרה לנשים לאתגר כל מיני תפיסות ביחס לגיל שלהן. נוצר משחק מעניין בין ההתייחסויות לגיל שלהן מנקודות מבט שונות. התייחסות לזמן הכרונולוגי שמתייחס לגיל שלהן כאל עובדה נתונה, הזמן הביולוגי רפואי שמייחס לגוף עתיד של שקיעה והתדרדרות, והזמן החברתי שכולל את הציפיות החברתיות מנשים בגילן. למשל הרבה מהן ציינו שבתחילת הדרך התגובות הנפוצות מהסביבה היו: "תגידי, מה זה לא בשבילך, זה מסוכן, זה לא לגיל שלך. מה רע בלעשות יוגה. או, את יודעת מה, אולי תעשי פילאטיס פעמיים בשבוע. זה מסוכן זה ידפוק לך את הברכיים". תפיסות שאומרות להן שהפעולות הללו אינן תואמות את הגיל הכרונולוגי שלהן, וגם לא את התפקיד המגדרי שלהן כאמא או בת זוג. דרך הזירה של הספורט הנשים גילו שזמן השעון הוא זמן שניתן לניהול, לשליטה ולשיפור. נשים מספרות שבגיל 50 או 52 הן מצאו את עצמן חזקות מאי פעם, וזוהי חוויה מכוננת באופן שבו אישה שמה את הגוף שלה בעולם, באופן שבו אותה אישה מאפשרת לעולם להביט בה ולהתייחס אליה, ובאופן שבו המשחק בין הזמנים השונים - החברתי, הכרונולוגי והביולוגי, מאפשר להן לחרוג מהשיח הרווח לגבי נשים בגיל הביניים בהקשר של ספורט פנאי.



אז אתה מניח באמת שבמקום הזה מתקיימת בחירה שהיא מאוד חופשית, שכל אחד ואחת בוחרים מה שמתאים להם. אתה לא מניח שספורט פנאי נופל למבני כוח של תפקודים של חלוקת עבודה. אבל מצאתי שבנוסף להתמודדות עם החסם של כניסה לסביבה לא מוכרת, הן היו צריכות להתמודד גם עם משטור מגדרי של זמן הפנאי שלהן. כנשים גם הפנאי שלהן כפוף בראשית וקודם כל לאחריות שלהן כהורים וכבעלות משפחה.


ב. דיאלוג אחר עם הגוף


הבחירה בספורט הסיבולת אפשרה למשתתפות לייצר דיאלוג אחר והיכרות אינטימית עם הגוף שלהן. במקום להרעיב אותו ולהיות במרדף מטורף אחר הורדה במשקל, הגישה הייתה דווקא לתדלק אותו, לכבד אותו. להבין שהגוף הזה הוא המנוע שלהן, ועל מנת שהוא יאפשר להן לרוץ, לשחות, הן צריכות לתדלק אותו ולא בהכרח עם חסה... וזהו שיח חשוב ומבחינה פמיניסטית הוא מהלך פוליטי דרמטי בעיני שנשים מביאות איתן למשפחות ולילדות, ולסביבה שלהן.





ג. שיח הפנאי של נשים


אחת התובנות המפתיעות במחקר הייתה העובדה שאפילו הפנאי שלנו הוא ממוגדר. והסיפור הזה של אי שוויון מגדרי גם בזמן פנאי, עלה בכל הראיונות שקיימתי. אנחנו הרי לא מדברות על ספורטאיות מקצועיות, אלא על ספורט פנאי. ובעולם המערבי כשאתה מדבר על פנאי, אז ההנחה הכאילו ברורה מאליה היא שבמקום הזה מתקיימת בחירה שהיא מאוד חופשית, שכל אחד ואחת בוחרים מה שמתאים להם. אנחנו לא מניחים שספורט פנאי נופל למבני כוח של תפקידים ושל חלוקת עבודה. אלא שזה לא המצב. מצאתי שבנוסף להתמודדות עם החסם של כניסה לסביבה לא מוכרת, הן היו צריכות להתמודד גם עם משטור מגדרי של זמן הפנאי שלהן. כנשים גם הפנאי שלהן כפוף ראשית וקודם כל לאחריות שלהן כהורים וכבעלות משפחה. למשל אני זוכרת שהרבה אמרו לי שהן יצאו להתאמן ממש בחושך כדי לחזור הביתה ולשלוח את הילדים לבית הספר. או לחליפין עוצרות את האימון בשבע וקצת בבוקר ומצלצלות לוודא שהילדים התעוררו ולקחו את הסנדוויץ' שהן הכינו מראש. חלקן התאמנו עם גברים, והתייחסו לעובדה שהיחס לגבר שהתאמן לתחרות איש הברזל היה מאוד שונה במובן הזה. בעוד שהוא קיבל תגובות כמו " איזה אחלה גבר אתה" ו"כל הכבוד" התגובה המיידית שהן תמיד קיבלו הייתה "אז מי נשאר עם הילדים בבית?"

המקום הזה של להתמודד גם בזמן הפנאי עם ציפיות שממקמות אותן אל מול התפקיד האימהי או המגדרי או הזוגי שלהן אילץ אותן להפעיל אין ספור טקטיקות:

טקטיקה אחת הייתה טקטיקה של ריצוי, להוכיח שהן אם השנה או רעיית השנה. שהן תמיד מבשלות והכל פיקס כדי שאף אחד לא יבוא אליהן בטענות על המרחב שהן מאפשרות לעצמן.

טקטיקה אחרת שנועדה ל"להצדיק " את האימונים וההיעדרויות הארוכות מהבית המאפיינים את ספורט הסיבולת היו טקטיקות של גיוס. הן גייסו את בן הזוג שיבוא לרכב איתן, או שיצטרף לקפה בסופ"ש אחרי הריצה. או הסכמים של אני לא ארכב בשבת אבל בתמורה ארכב בשישי. הטקטיקות הללו עזרו להן להרגיש בנוח עם ההיעדרויות או למנוע חוסר שביעות רצון מצד בני הזוג, אך לעיתים המחירים שהן היו צריכות לשלם היו לא מועטים.



הידע החדש הזה שסייע להן לאתגר התפיסות הקיימות הפכו עבורן להון סימבולי. כשמישהו אומר רצתי מרתון, או אני איש/ת ברזל זה מתורגם חברתית לערכים כמו יוקרה , נחישות, זה מעיד על אותו אדם. והנשים האלו יודעות לעשות בזה שינוי ולהפוך את העיסוק הספורטיבי שלהן לסוג של סטטוס. חלק גדול מהן סיפרו שהן כותבות את זה בקורות החיים שלהן , וכך מקבלות הכרה מסוג אחר במקום העבודה ובזירה החברתית שלהן. הן מייצרות מקום חדש שלא היה קיים עבור נשים בגילאים הללו קודם לכן, במיוחד לאור העובדה שהן מגיעות לזירה הזו כחלוצות.


ד. שיח התחרותיות וההישגיות


המשתתפות במחקר הביעו התנגדות לשיח שמציג את הנשים כמשתתפות ולא כמתחרות. זהו אותו שיח שנוטה לייחס את המוטיבציה של התחרות לגברים בלבד (מאחר ותחרות מקושרת להישגיות ונחישות וחתירה למטרה). הנשים שדיברתי איתן בעטו בשיח הזה. הן אמרו אנחנו לא משתתפות, אנחנו מתחרות. צריך להבין שאלו תובנות שמגיעות מתוך עבודה אינטנסיבית עם הגוף, עם האופן שבו לאורך זמן נשים מגיעות לרמת היכרות עם הגוף שלהן ועם הביצועים שלהן. הן מפתחות דיאלוג פנימי עם עצמן, שמחליף את השיח שמונחל על ידי ייצוגים רפואיים או תרבותיים. הן בעצמן לומדות לזהות, להכיר, ולאפשר להביא את היכולות שלהן לקדמת הבמה. ההשתתפות בספורט הסיבולת מאפשרת להן לשים בקדמת הבמה מוטיבציות כמו הישגיות ותחרותיות, שעד עכשיו כנשים לא היה להן נעים לקחת עליהן בעלות ולהגיד שהן הישגיות ותחרותיות. זה כאילו לא שייך לזירה התרבותית אליה גדלנו. הנרטיב הרווח ביחס לנשים בספורט התבסס בעיקר על השתתפות,אך החידוש היה העובדה שהן אתגרו את השיח הזה והציעו סיפור חדש לייחוס או לניכוס של מוטיבציית התחרות לגברים בלבד. ומה שהיה מעניין זה שאף אחת מהנשים האלה לא הגיעה עם המוטיבציות האלה בתחילת הדרך. כולן התחילו ללא יעד או מטרה מוצהרת. הן גילו את זה תוך כדי תנועה. כלומר הזירה הזו באמת אפשרה להן לגלות ולממש תכונות חדשות בתוך עצמן, או כאלה שהן מעולם לא שמו בפרונט.







האם לדעתך הן מייצרות שיח חדש שלא היה קיים קודם לכן או מאמצות שיח קיים?


מה שהיה מעניין זה שיכולת לראות גם וגם. יש כאלו שמאמצות את שיח התחרותיות ומדברות על זה בקול רם, כי בינינו אנחנו רגילות שכשמישהי אומרת, "אני רוצה להגיע ראשונה, כבר מייחסים לה שהיא אגרסיבית ופושרית, והיא לא נשית. וכבר ומצמצמים ומבטלים ומקטינים. כשאת שומעת נרטיב כזה מגבר את אומרת כל הכבוד לו. הוא יודע מה הוא רוצה, הוא רציני, הוא נחוש. לגבי נשים אנחנו לא מאפשרות את המקום הזה. אז היה מנעד של תגובות מנשים שאמרו אני לא מתחרה מול אף אחד, אני מתחרה מול עצמי, אני באה לסיים וזה סבבה, ועד לנשים שאמרו, "בשבילי להשתתף זה נחמד, אבל זה לא סבבה". סבבה מבחינתי זה להגדיר יעדים ולהגיע אליהם. אז היה לנו באמת משחק של שני הקולות האלה. היה חריג באמת לשמוע את עניין התחרותיות, כי עד אז היינו רגילות לשמוע את זה בעיקר ביחס לגברים ולא לנשים.





ה. תחושת ביטחון במרחב הציבורי


נושא מעניין נוסף שעלה במחקר היה הנושא של מיקום הנשים במרחב. ספורט הסיבולת הוא בעיקרו ספורט שמתרחש במרחב הפתוח- רכיבות ארוכות של 90 ק"מ בשעות הבוקר המוקדמות, ריצת ארוכות בעיר או ביער, או באוף רואדס או אזורים מרוחקים. מאחר ואנחנו יודעות שהימצאותן של נשים במרחב הפתוח היא אינה דבר מובן מאליו, עניין אותי לחקור את האופן שבוהנשים חוות את המרחב הזה. רציתי לבדוק מה היחסים שלהן איתו, מה הן מרגישות שם גם ביחס למקום ולמרחב הפיזי וגם ביחס למשמעות שלו עבור נשים, וכיצד באמצעות העבודה של הגוף, הן יכולת להטביע את טביעת הרגל לא רק של הן עצמן אלא של נשים נוספות במרחב הציבורי.

בסוציולוגיה אנחנו מדברים על המושג של 'לעשות מקום'. מתי מרחב יכול להפוך למקום ? כשאני מדברת על מרחב אני מדברת על משהו ברמה התיאורטית, מופשטת, וכשאני מדברת על מקום אני מדברת על מרחב שבו יש לי זכאות והזדמנות להשמיע את הקול שלי, שהוא משקף אותי, שהוא מביע ומותאם עבורי, שאני יכולה לתרום לקבוע את האופי שלו ואני חלק ממנו, לא רק עוברת אורח בו ומבקרת בו.

כולנו מכירות את החרדה הפיזית במרחב הציבורי המוטבעת בחוויה של נשים. אותו ח

שש מפגיעה פיזית, מהטרדות מאלימות. זו חווית חיים שאינה חדשה עבור נשים וגם כאן היא באה לידי ביטוי


. חלק מהנשים סיפרו לי שכשהן יוצאות לרוץ במרחבים הן מקפידות לצאת מצויידות בגז פלפל, או יוצאות לרוץ עם הכלב, או מתאמות לרוץ עם גבר. הן תמיד דואגות לגבי מי יבוא איתן, מי ילווה איתן, ומתאמות מחדש את הריצות שלהן בהתאם, על מנת שלא לרוץ לבד.

היבט נוסף שקשור למקום ומרחב, היה התמודדות עם תחושה של חוסר אורי


ינות במרחב- החשש שהן תלכנה לאיבוד. שהן יהיו מעין כיפה אד


ומה שלא תדע למצוא את הדרך החדשה. התובנה שלי היא שהחשש הזה לא היה חשש מהותני. כלומר לא היה לאותן נשים קושי אובייקטיבי להתמצא במרחב. הקושי שלהן נבע מכך שהמרחב הציבורי אורגן באופן שנענה יותר לצרכים של גברים ושחוויית החיים של נשים אינה כרוכה בפיתוח אוריינות מרחבית. אבל זה לא אומר שאין להן את היכולת לפתח אוריינות כזו.. שמחתי לראות כיצד העובדה שהנשים הללו בחרו לשים את הגוף שלהן במרחב, ולהתנסות בו ה


יתה כרוכה בעקומת למידה. כלומר לאורך זמן הן גילו שהן מסוגלות ויודעות לנווט ולקרוא מפות ולהסתדר מצויין בשטח

העובדה שהנשים מנכיחות את עצמן באמצעות הגוף שלהן במרחב גם מאפשרת להן להפוך לחלק ממנו, וגם להפוך את המרחב הזה למקום. התובנה הזו התקשרה אצלי לסימון דה בבואר אשר מעודדת את הנוכחות של נשים במרחב, ומנסחת אותה כתנועה של סקרנות, של חקירה שמכוונת לאפשרויות קיום חדשות, של צמיחה, של ידע ושל חופש.




ו. ידע חדש והון סימבולי


נוכחותן של נשים בזירת ספורט הסיבולת לא רק אתגרה תפיסות טמפורליות של זמן ונשיות, אלא גם את התפיסות לגבי מי מייצר את הידע. הכניסה שלהן לזירה היוותה מקור ליצירה של ידע חדש. הן נכנסו לזירה גברית שהידע שהיה בה היה מותאם לגברים. הוא נוצר בהתאמה לצרכים של גברים. למשל נושא העמסת פחמימות לפני תחרויות היה מותאם לפירוק פחמימות ובניית שרירי למסה בגוף הגברי, וכך גם המקרה של מודלים של התאוששות לאחר מאמץ. הנשים זיהו שהמודלים הללו לא עובדים עבורן ולא מתאימים להן. על מנת שיוכלו לפעול בעולם הזה של ספורט הסיבולת, הן עברו תהליך של רכישת ידע מתוך התנסות, תנועה, אימונים ותחרויות. הן למדו על תזונה, על תיקון פנצ'רים, על פיזיולוגיה של הגוף. חלקן לא הסתפקו בזה, ונרשמו לכל מיני קורסים על מנת לרכוש ידע נוסף. הן הקימו פורומים של חלופת ידע בין נשים, וייצרו וחלקו ידע חדש שמעשיר את הידע שקיים על ספורט הסיבולת.

הידע החדש הזה שסייע להן לאתגר התפיסות הקיימות הפכו עבורן להון סימבולי. כשמישהו אומר רצתי מרתון, או אני איש/ת ברזל זה מתורגם חברתית לערכים כמו יוקרה, נחישות, זה מעיד על אותו אדם/אישה. והנשים האלו יודעות לעשות בזה שימוש ולתרגם את העיסוק הספורטיבי שלהן לסוג של סטטוס. חלק גדול מהן סיפרו שהן כותבות את זה בקורות החיים שלהן, וכך מקבלות הכרה מסוג אחר במקום העבודה ובזירה החברתית שלהן. בפועל, הן מייצרות מקום חדש שלא היה קיים עבור נשים בגילאים הללו קודם. החשיבות הרבה היא, במיוחד לאור העובדה שהן מגיעות לזירה הזו כחלוצות. לא היה להן מודלים לחיקוי והשראה שניתן ללמוד ממנו. מאחר שכך, הן חוצבות את הזירה הזו לראשונה והן אלו שהופכות להשראה עבור החברות שלהן, עבור הבנות שלהן ועבורנו כחברה בכלל. ובמובן הזה אני חושבת שנשים הן נשאיות שינוי תרבותי מאוד משמעותי. ולכן צריך לתת לנושאים הללו מקום. צריך לייצר מרחבים מתאימים וצריך לתת לזה חשיפה גם בספורט המקצועני, וגם בספורט הפנאי.






לקריאת המאמרים המלאים:


Undoing age, redefining gender, and negotiating time: Embodied experiences of midlife women in endurance sports. (2020). Time & Society, 29(4), 1104-1127.‏

https://doi.org/10.1177%2F0961463X20948987

גבר, כלב או כיפה אדומה: מגדר ומרחב בספורט הסְבולת. (2021), מגמות, נו (1), 111-130.

https://www.szold.org.il/product/%D7%9B%D7%A8%D7%9A-%D7%A0%D7%95-%D7%9E%D7%A1%D7%A4%D7%A8-1-%D7%92%D7%99%D7%9C%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A1%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%98-%D7%9B%D7%AA%D7%91-%D7%94%D7%A2%D7%AA-%D7%9E%D7%92%D7%9E%D7%95%D7%AA


"מה רע בפילאטיס פעמיים בשבוע"? בחינה ביקורתית של מגדור גיל ה-מעבר בספורט הסבולת. (2019) מגמות, נד(2), 46-23

https://www.szold.org.il/product/%D7%9E%D7%90%D7%9E%D7%A8-%D7%9E%D7%94-%D7%A8%D7%A2-%D7%91%D7%A4%D7%99%D7%9C%D7%90%D7%98%D7%99%D7%A1-%D7%A4%D7%A2%D7%9E%D7%99%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A9%D7%91%D7%95%D7%A2-%D7%91%D7%97%D7%99%D7%A0





501 views0 comments